בנק דיסקונט העריך ב-8.5 מיליון דולר יהלומים שהפקיד אצלו בעלי בנפרד, היהלומן מולי שימר, כבטוחה לחשבונותיו בבנק, אך בעת שביקש דיסקונט לממש את היהלומים עקב חוב של שימר, התברר כי ערכם האמיתי הוא מיליון דולר בלבד.
כך טוענת אתי שימר, רעייתו בנפרד של מולי שימר, בכתב תביעה מתוקן שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד בנק דיסקונט, נגד מולי שימר ונגד חברת מ. דיאם שבבעלותו. לטענתה, הסיבה לירידת ערך היהלומים נובעת ככל הנראה מהעובדה שהבנק התרשל בשמירה על היהלומים, והחליפם באחרים.
לדברי אתי שימר, עקב חובות הבעל וערך הבטוחה (היהלומים) הנמוך, נמכר בית המשפחה בסביון, והיא עברה להתגורר עם ילדיה בקריית-אונו.
שימר מבקשת מבית המשפט כי יצהיר כי המשכנתא שנרשמה על בית המשפחה בסביון איננה נוגעת לחלקה בנכס, אלא חלה רק על חלקו של הבעל; וכן שיקבע כי כתב הערבות שעליו הוחתמה בטל ומבוטל.
יצוין כי שימר הגישה כבר לפני כ-3 שנים את התביעה נגד בנק דיסקונט, בטענה כי התרשל כלפיה. אולם, לדבריה, בעקבות תביעה נפרדת שהגיש באחרונה מולי שימר לבית המשפט המחוזי בפתח-תקווה נגד דיסקונט, הגיע לידיה המידע בנוגע לטיפול הבנק ביהלומים, ובעקבותיו היא הגישה כתב תביעה מתוקן. בתביעתו מעלה מולי שימר טענות דומות נגד אופן טיפול הבנק ביהלומים שהוא הפקיד כבטוחה.
כתב ערבות
אתי ומולי שימר נישאו בדצמבר 1992, ונולדו להם 3 ילדים. במאי 2006 הקים שימר את חברת מ. דיאם, ובנוסף הוא שותף בחברת ריאלטי פאנד השקעות, שנוסדה ב-2008. במהלך חיי הנישואים רכש הזוג שימר בית גדול ומפואר בסביון בן 1,000 מ"ר, הכולל בריכה ומגרשי טניס, תמונות וציוד יקר-ערך.
מהתביעה של שימר, באמצעות עורכי הדין אסף ברם וליאור בן-ארי ממשרד ברם, סלוקי, עולה כי בקיץ 2006 התערערו יחסיה עם בעלה. לטענתה, בדיעבד התברר לה כי באותה תקופה החל מולי שימר לרקום תוכנית זדונית במטרה לנשלה מנכסיה; ולמימוש תוכניתו, החליט שימר, בשיתוף-פעולה עם בנק דיסקונט, כי יש לפגום בזכויותיה על-ידי משכון הבית בסביון והכנסתה לסיכון כלכלי באמצעות החתמתה על כתב-ערבות לחשבונות בעלה.
לטענת אתי שימר, באוגוסט 2008 היא חתמה על הערבות לחשבון בעלה בבנק דיסקונט כדי להגן על משפחתה. אך כעבור כשנה התברר לה, להפתעתה, כי בעלה חייב לבנק 8.5 מיליון דולר.
לטענתה, בעלה הרגיע אותה והסביר לה כי החוב הוא כנגד שווי היהלומים שהוא הפקיד בבנק, וכי הבנק העריך אותם בדיוק באותו סכום של 8.5 מיליון דולר, וכי שוויים האמיתי של היהלומים המופקדים גבוה בהרבה.
לדברי שימר, בהמשך היא גילתה כי הבנק טוען כי ערך היהלומים המופקדים אצלו כביטחון לחוב ירד באופן דרמטי לשווי של מיליון דולר בלבד, ולכן את יתרת החוב של בעלה יש לגבות ממנה, באמצעות מכירת הווילה שבה התגוררו בסביון. ב-2009 נמכרה הווילה של משפחת שימר תמורת 13.8 מיליון שקל, ובהמשך שימר עברה כאמור להתגורר עם ילדיה בקריית-אונו.
ירידה דרמטית
שימר טוענת בתביעתה כי ההסבר היחיד לירידה הדרמטית בשווי היהלומים המופקדים בבנק נעוץ באי-שמירתו של הבנק על היהלומים, או במילים אחרות, בהחלפתם ביהלומים אחרים.
לדברי באי-כוחה, טענותיה של שימר ביחס לטיפול דיסקונט ביהלומים מבוססות על תביעה נפרדת שהגיש מולי שימר לבית המשפט המחוזי בפתח-תקווה נגד דיסקונט.
בתביעתו את דיסקונט העלה שימר טענות דומות לאלה של רעייתו נגד הבנק. לטענתו, הבנק החל במימוש נכסיו ללא סיבה סבירה; וכן, דיסקונט קיבל ממנו יהלומי-גלם, שהבנק עצמו העריך בשווי של כ-8.5 מיליון דולר כבטוחה לחשבונותיו, ובהמשך ביקש למכור אותם ב-1.1 מיליון דולר בלבד.
לפי התביעה, "כשניתנה לו הזכות לראות חלק מהיהלומים, התעורר ספק בלבו באשר היות היהלומים אותם יהלומים שהוא הפקיד בבנק. כך או כך, לא יעלה על הדעת כי מוסד בנקאי ימכור נכס שהוא עצמו העריך ב-8.5 מיליון דולר, ב'נזיד עדשים' - ב-1 מיליון דולר בלבד".
בנק דיסקונט טוען בתגובה לטענותיהם של מולי ואתי שימר ביחס לטיפול ביהלומים כי הסיבה לירידת ערך היהלומים שהפקיד שימר אצלו היא ירידת ערכם בשוק החופשי.
"טענה מקוממת"
עורכי הדין אמיר אלטשולר ועדי אמיתי, באי-כוחו של מולי שימר, מסרו בתגובה כי "תביעתו של מר שימר כנגד בנק דיסקונט מורכבת ממספר עילות וראשי נזק, ביניהם טענת מ.דיאם ושימר כי לא היה כל מקום לעצור את פעילותם הבנקאית-עסקית, שעה שהיקף הביטחונות בראי צריכת האשראי שלהם נותר בעינו.
"כן טענו הנ"ל כי לא יעלה על הדעת שיהלומים שהופקדו לפי הערכת הבנק עצמו בסכום של למעלה מ-8 מיליון דולר (ואשר שוויים ממילא גבוה הרבה יותר, שכן הבנק מעריך יהלומים בערכים למימוש מהיר), יימכרו לפי שווי של כ-1.1 מיליון דולר - סכום הערכתו המחודשת של הבנק, לאחר שמאן דהוא/מתווכים שונים מטעם הבנק קיבלו את היהלומים האמורים לידיהם".
עוד מסרו עורכי הדין כי "מר שימר דוחה באופן נחרץ את הטענה כאילו 'עשה יד אחת' עם הבנק בכל הקשור להחתמת אשתו בנפרד, אתי שימר, על כתבי ערבות ו/או על מסמכים בנקאיים אחרים כלשהם. מדובר בטענה מקוממת שמוטב הייתה שלא תיטען.
"יש לזכור כי בתקופה האמורה מערכת היחסים בין שימר הייתה תקינה, וכי מדובר במסמכים שנחתמו בסמוך למועד פתיחת חשבון הבנק בו עסקינן, כך שלמר שימר לא הייתה כל היכרות מוקדמת עם נציגי הבנק, וממילא לא היה בידו לעשות 'קנוניה' עם גורם כזה או אחר".