לאנדרטה שהוקמה לזכר י"א חללי המשלחת הישראלית בפתח הכפר האולימפי במינכן התגנב שמו של חלל י"ב: השוטר הגרמני שנהרג בחילופי האש עם המחבלים מ"ספטמבר השחור".
במעשה שרירותי, מקומם ולא סימטרי, החליטו פרנסי מינכן על שוויון ואחדות גורל מלאים בין 11 הקורבנות הישראלים ונציג הרשות שאמורה הייתה להגן עליהם. השם הגרמני שוכן לצד הישראלים כבר 40 שנה ואין פוצה פה ומצפצף. גם לא משפחות החללים, שהפכו ברבות השנים לשדולה קפדנית ורבת עוצמה. זאת הדורשת - וממשלת ישראל בעקבותיה - בכל אולימפיאדה שהתקיימה מאז הטרגדיה במינכן, שזכרם של הנספים יצוין ויכובד בדקת דומייה בתחילת המשחקים האולימפיים.
ביום ראשון, בתגובה רשמית לפנייה הישראלית השגורה, שצברה השנה תהודה רבה יותר בגלל ציון שנת ה-40, השיב הוועד האולימפי את תשובתו השגורה: לא. בהסבר שאינו נשגב מההיגיון הסביר, הסביר היו"ר, שאי-אפשר לצבוע את אולימפיאדת לונדון כולה בזיכרון הנמוג בתודעה העולמית.
לציין ולאזכר כן, אבל לא בהיקף ובאירוע שדורשת ישראל.
כותרת אווילית
ניתן להמשיך ולהאשים את העולם כולו והוועד האולימפי נציגו, ובאותה נשימה גם את אלכס גלעדי, באנטישמיות, בשנאת ישראל, בהכחשת הטבח ובשאר טיעונים זמינים. אפשר להבין גם את סוגיית המידתיות וההתיישנות, כמו גם את סירובו של הוועד האולימפי לצייר מטרה עגולה וזוהרת על גבם של המשחקים האולימפיים, שהיא בעצם הסיבה האמיתית להרחיק את עדות מינכן מלונדון.
די לבריטים המארחים ולחברי הוועד עם הזהרת המוסד הישראלי, בתזמון החשוד בפומביותו ובקולניותו, בדבר חוליית חיסול איראנית המחפשת מטרות ספורטיביות על אדמת בריטניה. אלה הם מסוג החומרים הגורמים להתנפלות מוגברת על מדפי תרופות הרגעה בבתי המרקחת ולאצבעות הדק קלות מדי.
יהיו סיבותיו של המוסד אשר יהיו, ברצף של השאיפה הישראלית לתקוף באיראן, הפיגוע בבולגריה וניסיון ראש הממשלה נתניהו להסיט את האש מהמצור מבית שמוטל עליו, אזהרת המוסד בכותרת ראשית ב"סאנדיי טיימס" הייתה מיותרת ואווילית.
אבל לא זה הנושא. חוץ מהאנדרטה בכפר האולימפי, שהיא אכן חרפה צינית וגרמנית מאוד, קיבלו משפחות חללי מינכן פיצוי כספי על האסון שקרה להן והיו מיוצגות על-ידי עורך דין שעשה את עבודתו נאמנה. אילנה רומנו ואנקה שפיצר, מאלמנות מינכן, יודעות כבר 40 שנה שהן דורשות את מה שהוועד האולימפי אינו יכול לתת להן.
לעתים הן נהנות מאהדתה של ממשלה הקרובה יותר לתפיסת עולמן, לעתים לא. כדרכה של ישראל בדרך-כלל, הן מחפשות מזור לכאבן במקום הלא נכון. אצל אותם אנשים שסירבו לדרישת ממשלת ישראל להפסיק את אולימפיאדת מינכן בגלל הטבח. גם לצד הישראלי היה חלק במחדל. ועדה שחקרה את הנושא מצאה אשמים בשב"כ והמליצה לפטרם. הרמלין ראש השב"כ סירב ונכנע בסוף ללחצה של גולדה מאיר.
המעצמה העולמית המאיימת על איראן אינה מפסיקה לדרוש את מנת הכבוד והכיבוד שלה, כאילו הייתה מיקרונזיה. ישראל העצמאית בביתה הריבוני ממשיכה לתבוע שהמצרים ירתיחו את השלום, שהירדנים יחייכו יותר, שאובמה יבוא לבקר, שישראל ולא איראן תזכה באוסקר, שהפלסטינים יכירו בזכות קיומה, בירושלים כבירת ישראל ובביטול זכות השיבה, שיהודי הגולה יעברו לאריאל, שכל הישראלים יקבלו ויזה לארה"ב, שעמוס עוז יזכה בפרס נובל לספרות וכיוצא באלה.
אחרי שנות עצמאות רבות כל-כך וללא שמץ אמפתיה להרג המתמשך בסוריה ובארצות ערב האחרות, ומתוך תפיסת עולם אנוכית שכולה בכיינות והצהרת חולשה, טרם הפנימה ישראל את הבושה העונתית המוטמעת בחייגן האולימפי הזוכה כל ארבע שנים באותו מענה אוטומטי: "הגעתם לביתו של יו"ר הוועד האולימפי. אני לא בבית כרגע, אבל גם השנה לא תהיה דקת דומייה לזכר החללים".
בני דמותם של מי שאינם מוכנים לשחרר את ג'ונתן פולארד אינם רוצים להיעתר לדרישת משפחות חללי מינכן. הם אינם אנטישמים. הם לא שונאי ישראל. הם רק רואים את החיים אחרת.