זה לא נראה כך בימים האחרונים, אבל קרן נויבך היא בת-מזל. היא אמנם מתמודדת עם ניסיון נוסף של ראשי רשות השידור לייאש אותה עד שתבקש לפרוש, אבל מזלה משחק לה משום שיש לה חברים טובים.
חבורת האנשים שמתייצבת לצדה - בין אם פיזית בפתח אולפני קול ישראל ובין אם בעצומות אינטרנטיות או בפייסבוק - היא מאוד ספציפית. במקרה זה אלה הם אנשי רוח המזוהים עם השמאל, תל-אביביים שנויבך יקרה ללבם. מזלה של נויבך הוא שהם אנשים מוכשרים, קולניים ומקושרים, שיודעים לצאת למאבקים ולעיתים גם לנצח בהם.
לינון מגל, למשל, ירושלמי המזוהה עם הימין, אין מזל כזה. הרי קשה לדמיין את החבורה הזו מתייצבת מדי ערב בין החרדים ברוממה ומנסה לעצור את ההתעמרות במגיש המוכשר, שנאלץ בסוף לקום וללכת.
דורון צברי, שנמנה עם משמרת המחאה שהוקמה בכניסה לקול ישראל כדי למנוע את כניסת מנחם בן, יודע טוב מכל האחרים שם - זה רק קצה הקרחון.
מה שעוברת בימים אלה המגישה החשובה הוא לא עניין הקשור רק בה. זה סימפטום קטן ויחיד לאסון הגדול והיקר הזה שנקרא רשות השידור. זה שהרג כבר את התוכנית "הכול דיבורים" עם עזיבתו של ירון דקל, כשהוחלט לא למנות מגיש קבוע אחר, זה שרוצח את "מבט" עם מגישים מתחלפים ועורכים מפוחדים, זה שמעביר אנשים מתפקידם כי הם לא שייכים למיליה הנכון, וזה שמחליט לאזן את קרן נויבך בפליט ריאליטי.
נויבך היא לא עניין תל-אביבי ולא עניין של שמאל או ימין. היא סממן של הנהלה בעייתית ומסוכנת, שיש להחליפה. שם צריך להיגמר המאבק, ולא ביום שנויבך תשוב להגיש את תוכניתה לבד.