האם עשיר ועני ישלמו אותו קנס?האם איש עשיר ואיש עני שעברו אותה עבירה צריכים לשלם קנס באותו גובה? השאלה הזאת, שאנשי הניתוח הכלכלי של המשפט מתחבטים בה עשרות שנים, זכתה החודש לעדנה מחודשת בשל התבטאות חפוזה-משהו של ח"כ כרמל שאמה-הכהן, שלפיה "נהג מרצדס שעובר באור אדום צריך לשלם יותר".
למען האמת, ישנם לא מעט פסקי דין המכירים בשיקול הזה ומטילים בפועל קנס חמור יותר על עשירים מאשר על עניים.
אינטואיציות מנוגדות
הרעיון של אפליה בגובה הקנס על-פי מידת עושרו של הנאשם נראה אטרקטיבי במבט ראשון, משום שהקנס המוטל על איש עשיר (ומופחת מהכנסתו השולית) מותיר בו רושם צנוע יותר מכפי שהוא מותיר אצל אדם עני.
ממילא, בין אם מטרת הקנס היא הרתעה ובין אם היא גמול, כדי שהיא תשיג אפקט שווה אצל אנשים השונים זה מזה במידת רגישותם לקנס, יש להתאים את גובה הקנס למידת עושרו של מקבל העונש.
האינטואיציה הנוגדת היא ששורת הצדק מחייבת את שיטת המשפט לעיוורון-צבעים מוחלט באשר לזהותו של הנאשם בפלילים. הביטויים "לא תטה משפט אביונך" ו"דל לא תהדר בריבו" הם שני גילויים סימטריים לאותו רעיון.
תמיס, אלת הצדק היוונית, היא עיוורת (למרות שהשימוש במאזניים מצריך אותה כנראה ליכולות חושיות), כדי שתדע למדוד ולשקול זכויות וחובות תוך התעלמות ממידע הגלוי לכל בר-בי-רב באשר לזהות המתדיינים.
בעקבות דבריו של הכלכלן האמריקני גארי בקר, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1992, השאלה העיקרית ששואלים בעת עיצוב מדיניות של אכיפת חוק איננה - האם די בתוחלת העונש הצפויה לעבריין כדי להרתיע אותו, אלא כיצד ראוי להקצות את השקל השולי (הנוסף להקצאה הקיימת) המיועד לאכיפת חוק. על סמך המבחן הזה יש להבחין בענייננו בין עבירות שמניעיהן בצע-כסף - לבין עבירות שבהן העבריין זוכה בערכים אחרים (כגון, זמן פנוי, סיפוק רגשות וכיו"ב).
כאשר המניע של העבירה הוא כספי (נניח גניבה של 1,000 שקל), וגם העונש הוא כספי בלבד (קנס) - גובה הקנס צריך להיקבע לפי העבירה, משום שגם אם העשיר מעריך 1,000 שקל פחות מן העני - מכל מקום ההנחה המקובלת היא שהוא יבצע את העבירה אם ורק אם תוחלת עונשו נמוכה מן הרווח שהוא מפיק מביצוע העבירה. היות שהרווח והתועלת נמדדים בשקלים, ולא בערכים אחרים - אין הבדל לעניין זה בין עשיר ובין עני.
לעומת זאת, כאשר המניע של העבירה הוא חיסכון בזמן (כגון מעבר באור אדום) או סיפוק רגש (כגון תקיפה פיזית לשם סיפוק תחושות סדיסטיות), ניתן להניח כי העשיר מוכן לשלם יותר מן העני תמורת הזכות לעבור את העבירה, ולכן לא ניתן יהיה להרתיעו באמצעות קנס בלי להגדיל את מידת העונש. במקרים כאלה, אם כן, ראוי לבחון אפשרות להפלות בין עשירים לעניים במידת הקנס.
אפליה בגובה הקנס
טיעון ראשוני בשבח ההימנעות מאפליה בין עני לעשיר במידת הקנס, אפילו בעבירות בלתי כלכליות, מביא לידי קיצוניות את העקרונות של השאת (מקסום) סך כל התועלת לכלל בני האדם.
אכן, משמעותו המטרידה של הטלת קנס זהה לעשירים ולעניים היא שעשירים "קונים", במידת מה, את הרשות לעבור עבירות תעבורה, אשר עניים אינם מרשים לעצמם "לקנות".
אולם מנקודת ראות של יעילות, חוסר הצדק שבכך איננו רב מחוסר הצדק במצב שבו עשירים קונים מכוניות גדולות שידם של העניים איננה משגת. בשני המקרים מקבל הנכס (מכונית גדולה המזהמת את הסביבה או נהיגה מסוכנת) תו-מחיר, המאפשר עסקה רצונית בין עשירים לעניים המיטיבה עם שני הצדדים לה.
לפי גישה זאת, מוטב שנניח לפעמים לעשירים לקנות את הפרות החוק בכסף, בתנאי שהמערכת המשפטית תמצא דרך לדאוג לכך שהעניים ינצלו את הכסף שייגבה בדרך זאת לתועלתם, ותועלתם עשויה להיות רבה מן הנזק שייגרם להם בשל מעברם של העשירים באור אדום.
אפליה בין עשירים לעניים במידת הקנס מוצדקת אפוא כאשר העבירה בוצעה ממניעים בלתי כלכליים, וכאשר יש סיבה טובה לאסור על העשירים לשחד את העניים בכסף תמורת הזכות לבצע את העבירה.
בדרך-כלל, בעבירות כאלה לא קובעים עונש מסוג קנס (אלא מסוג מאסר). עצם הקביעה כי עונשה של העבירה הוא קנס נובע כנראה מההנחה כי העבירה איננה מגינה על ערך מוחלט, שאין לסחור בו כלל.
משום כך, קשה למצוא מקרים שבהם אפליה בקנס בין עשירים לעניים היא מוצדקת. ברוב המקרים האלה הפתרון הנכון הוא קביעת עונשי מאסר לעבירה.
הכותב, מומחה למשפט פלילי, הוא נשיא המרכז האקדמי פרס.
