גם אם הייתם שם רק פעם אחת או פעמיים, כמוני למשל, מעטים הם מקומות האוכל שכיף כל-כך להתגעגע אליהם כמו "כץ דלי", הלוא הוא הדליקטסן המפורסם בלואר איסט סייד במנהטן. כל מי שראה פעם את "כשהארי פגש את סאלי", ובעצם מי לא ראה את הסרט הנפלא ההוא, זוכר בוודאי את סצנת זיוף האורגזמה הבלתי נשכחת של מג ראיין היושבת עם בילי קריסטל מעל שני כריכי פסטרמי חמים ענקיים בדלי שהפך למיתולוגי עוד הרבה לפני שצולם הסרט המצליח. אולי אלה בכלל כריכי קורנדביף. זה באמת משנה? (אחרי צפייה חוזרת נדמה לי שראיין, בניגוד לקריסטל, אוכלת בכלל משהו שנראה כמו כריך פסטרמת הודו. נו, טוב, אף אחד לא מושלם).
שוק הנמל של תל-אביב הוא כמובן המקום הכי לא "כצי" בעולם. אם כבר, הוא מזכיר הרבה יותר, או לפחות היה רוצה להזכיר, מעדניות ניו-יורקיות מהוללות כמו "דין אנד דה לוקה" או זייבר'סץ.
וכן, אני יודע היטב, שגם ממרחק השנים והגעגועים אי אפשר באמת להשוות את סנדביץ' הפסטרמי החם של דלישס לזה של כץ או קרנגי דלי בניו-יורק. אבל בעצם איזה סנדביץ' כן אפשר להשוות ליצירות המופת הקולינריות והארכיטקטוניות הללו. מגדלי ענק של עשרות פרוסות בשר חם בין שתי פרוסות לחם שיפון.
געגוע לניו-יורק
דלישס הוא מעין דלפק סנדביצ'ים והמבורגרים בכניסה הדרומית לשוק הנמל היאפי עד זוב דם. כמה שולחנות מסביב לבר שיש פינתי קטן, ברז בירה גולדסטאר וזהו בערך. לא צריך הרבה יותר.
אלא שהייחוס המשפחתי של דלישס - בעליו הם גם בעלי האטליז הוותיק והמצוין בעל השם הזהה בשכונת הדר יוסף - מוביל לכך שגם אם מה שמוגש כאן הוא לא העתק מושלם של הסנדביץ' האגדי ההוא, הרי שביום קיץ ישראלי חם ומהביל, כששום דבר לא באמת מזכיר בו את ניו-יורק חוץ מאותו חום נוראי, גם הסנדביץ' הזה הוא נחמה אמיתית ולו רק בגלל הגעגוע. והאמת היא שגם בגלל הטעם הטוב. 200 גרם, או 400 לאמיצים או סתם חזירים חסרי מודעות קרדיו-וסקולרית, של בשר חזה כבוש, מבושל באדים ואחר כך מעושן, דחוסים היטב בין שתי פרוסות לחם שאור (למה לא שיפון, אם כבר?), עם מלפפון, עגבנייה, בצל פרוס וחסה, ורוטב איולי של מיונז, חרדל, דבש ושום. מי שרוצה יכול להתענג גם על קורנדביף קלאסי, ומי שאין לו זיכרונות אהבה יידישיים מכץ, יכול להסתפק בכריך רוסטביף או המבורגר.
דלישס: שוק הנמל, נמל תל-אביב, 077-5101515, ב'-שבת 10:30-21:00