אלירז שדה / צילום: דור מלכה
ברוב הפעמים שזה קורה לנו אנחנו לא מבינים למה. איך רגע אחד של התכנסות פנימית זורק אותנו בהבזק מהיר אל נקודה מוארת או חשוכה שהיינו בה לפני הרבה שנים. יכול להיות שהזכרון באמת מעביר את המציאות בצורה מדויקת, אבל סביר להניח שהוא משנה את המציאות לפי ראות עיניו. מתי בפעם ראשונה התמודדנו עם מצב של חוסר ביטחון? אנחנו צוללים אל תוך הזכרונות ומנסים לדלות מהם משהו שיעזור לנו עם העכשיו.
מחכה לה שתבוא
הזיכרונות שאני נוהג לפשפש בהם תמיד קשורים במערכות יחסים. החברה הראשונה למשל. תמיד רציתי לבדוק עד כמה אני באמת חשוב לה. בזמנו, בכל פעם שנפגעתי ואיבדתי אמון או בטחון בה, הפתרון הקל היה לקום וללכת. לצאת מהחדר, לעלות על הרכב ולהתחיל לנסוע. לאן? אני לא יודע. כי האמת היא שרק רציתי שהיא תבקש, שתעצור אותי, שתרדוף אחריי, לא משנה מה, רק שאדע שהיא נלחמת עליי. בשלב מסוים, תוך כדי נהיגה, הבנתי שאת סצנת המרדף אני כבר לא אקבל. ואז הייתי עוצר את הרכב, ומחכה שתתקשר.
עם השנים שמתי לב שאני פשוט חוזר על אותה פעולה ברגעים מהסוג הזה. תמיד אותה תקווה שגם אם אני, הבן זוג שלך, לא רוצה בך - אותך זה לא מעניין, כי את רוצה אותי. עם השנים התקווה הזאת התנפצה בכל פעם מחדש. במקום לרוץ אחריי היא פשוט ישבה, בכתה ופחדה לבקש שאחזור.
כנער לא היה לי את האומץ לחשוף את האמת מאחורי ההיעלמות שלי. רציתי שהיא תבין לבד שזה בא מכאב ולא מביטחון. הרי כשהיא נפגעת ונסגרת - באשמתי כמובן - אני מיד עט על כאביה מבלי מחסומי אגו ופחדים. אז למה היא לא יכולה? למה היא לא מבינה את הכאב שלי?
היום אני מבין כבר את עצמי ואת הרצונות שלי כשהפחד משתלט. ואמנם קל לראות מיד מי עומד מולך וממה הוא מונע, אבל ברגע שכזה תמיד בא לך שהצד השני ייצא מעצמו ישר אליך. זה מדהים שכל זיכרון כזה שעולה לי מוכיח שגם אחרי שנים, אני עדיין בוחר בדרך הזו. והיום, כשאני עומד מול אותם רגשות שמתעוררים בי, הם צוחקים ואומרים לי, "אנחנו מכירים אותך כבר!", ואני חושב שיכול אחרת. ויודע שלא.
ההבדל הגדול הוא שהיום אני לא לוקח סיכונים. אני אסביר בדיוק מה אני צריך מהצד השני ברגעים כאלה. אולי זה קצת עלוב ופתאטי, אבל אני מאמין שאם אני אפרוס בפניה את כאביי וזה מה שיגרום לה ללכת, אז היא בטח לא שווה את חיוכי. כן, היום יש לי את המילים שלמדתי להגיד, יש גם את הכוח לעמוד מול החולשות של עצמי - ויש עוד הרבה מבחנים בדרך.
הזיכרונות קופצים לבקר ואני מבין שמותר להם. עכשיו אני מוכן שהם יזכירו לי מאיפה באתי. פחות מעניין אותי מה גרם לי להתנהג ככה, כי זה עדיין קורה לי. אבל לפחות היום אני יודע לקבל אותם בברכה ולדעת שזה חלק ממני, לטוב או לרע. המזל שלי הוא שלמדתי להסביר את עצמי, למדתי לבקש ואפילו לדרוש את מה שיגרום לי לחייך - ואז גם לה.