לפעמים צריך להגיד גם מילה טובה. ההחלטה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, יובל שטייניץ - להביא כברלהעלאת מסים בהיקף 14-13 מיליארד שקל במונחים שנתיים - היא מהלך נכון.
אפשר להתווכח על מבנה התוכנית, ומיד נתייחס לכך, אבל ברור שמדובר במהלך קשה מבחינה ציבורית, ודאי שלא פופולרי, אבל נכון והכרחי מבחינה כלכלית.
אפשר לתהות אם הלחץ של חברות הדירוג, נגיד בנק ישראל, אנשי אגף התקציבים באוצר וגם של כלכלנים רבים במשק, הוא שהכריע את הכף, אבל זה כבר פחות חשוב, הפור נפל, ובהנחה שהתוכנית תאושר במלואה בכל האינסטנציות הפוליטיות (ממשלה, ועדת כספים וכנסת), הרי שישראל יכולה להתהדר בכך, שבניגוד למדינות אחרות באירופה כאן נוקטים את הצעדים הנכונים ובזמן הנכון. זוהי תעודת כבוד למשק הישראלי.
צודקים אלה האומרים שנתניהו הלך בחלק מהמקרים לצעדים הקלים יותר להעברה, ואולי גם לא תמיד הנכונים ביותר. יכול להיות שהיה עדיף להעלות במידה את מס החברות במקום להטיל מס מעסיקים, שכן בעוד הראשון מוטל על הרווחים, השני מוטל על הוצאות השכר, גם על חברות מפסידות, דבר שעלול לדרדר אותן עוד יותר. יתר-על-כן, מס המעסיקים מהווה תמריץ שלילי להעסקת עובדים במשק, ועל כן עשוי לגרום להידרדרות נוספת בשיעור האבטלה, מעבר לזו הצפויה בגין ההאטה במשק.
טיפול בפטורי המס המסתכמים בעשרות מיליארדי שקלים הוא צעד מתבקש, שיכול היה לחסוך את העלאת המע"מ, שצפויה לפגוע בעיקר בשכבות החלשות, שכל הכנסתן מופנית לצריכה.
נתניהו, כך נראה, זכר את הפיאסקו של רוני בר-און, שר האוצר הקודם, שניסה לבטל את הפטור ממס להפרשות לקרנות ההשתלמות, וודאי שלא רצה להתנגש עם האמירות של עצמו על החשיבות בהפחתת מס החברות כדי להצמיח את המשק - ולכן בחר בצעדים אלו.
אם לא די בכל אלה, אז תקציב הממשלה יתבסס גם על הכנסות שקיים ספק בנוגע לגבייתן: הרווחים הכלואים (בסך 3 מיליארד שקל) והעמקת הגבייה (2 מיליארד שקל).
הגדלת חובות הממשלה
אבל, וזה אבל גדול, הצעדים שננקטו רחוקים מאוד מלהספיק. הצעד הנוכחי הוא רק החצי הראשון של התוכנית הגדולה.
נסביר: על-מנת לעמוד ביעד גירעון של 3% שאושר לשנת 2013, צריך להעלות מסים בהיקף של כ-13 מיליארד שקל, אבל גם לבצע קיצוץ תקציבי בהיקף של כ-12 מיליארד שקל. הממשלה לא יכולה לבחור בהטלות מסים נוספות על-מנת לעמוד ביעד הגירעון מבלי לקצץ בהוצאות, שכן במקביל ליעד הגירעון קיימת בחוק התקציב גם תקרת הוצאות מותרת, ובהינתן הסכמי השכר שאושרו בשנה האחרונה, כמו גם אישור המלצות ועדת טרכטנברג ועוד, ההוצאות צפויות לחרוג מהתקרה המותרת (הגבוהה בכ-2.9% ריאלית לעומת 2012), כ-12 מיליארד שקל. המשמעות של צעדים אלה הם דרמטיים.
בעוד העלאות המסים ישרתו את מטרות המחאה החברתית: חינוך חינם לגילאי 3-4, מתן נקודות זיכוי לאבות לילדים בגילאי 0-3, הפחתת מכס על שורה של מוצרים, טיפולי שיניים חינם לילדים, וכיוצא בזה, הציפייה לקבלת שירותים רבים יותר עלולה להתבדות.
כאשר תידרש הממשלה לקיצוצים נוספים בתקציב, מעבר לקיצוץ של כ-2 מיליארד שקל שמבוצע עכשיו, ייפגעו גם תקציבי החינוך והרווחה, הביטחון (כולל ביטחון הפנים) והבריאות, שכן לא ניתן להשית קיצוץ בגובה של 12 מיליארד שקל על משרדים בודדים. הקיצוץ התקציבי הנדרש יפגע בכמות ובאיכות השירות שמקבל האזרח מהממשלה.
חשוב להבין, כי אנחנו נמצאים היום במצב של "אין ברירה". העולם הוא גלובלי וכלכלת ישראל אינה יכולה להתחמק מהשלכות המשבר הכלכלי העולמי. כל עוד המשבר יימשך ואפילו יחריף, ישראל תידרש גם היא לשלם את המחיר, ולכן חייבים לנקוט צעדים נכונים ומהירים כדי שלא נידרדר למצבים שבהם נמצאת היום שורה נכבדה של מדינות באירופה.
צריך לזכור, מדינת ישראל משלמת מדי שנה כ-40 מיליארד שקל תשלומי ריבית על החובות שלה. כל סטייה מיעד הגרעון הגבוה גם כך תגדיל את חובות הממשלה, תעלה את תשלומי הריבית השנתיים, גם בשל הגידול בצורכי המימון, אך גם בשל עלייה בפרמיות הסיכון (בתשואות האג"ח), ותפחית עוד יותר את היכולת של הממשלה לספק שירותים לציבור, כך שלא רק שלא נקבל יותר ממה שיש היום, יכול להיות שנקבל אפילו פחות.
הכותבת היא כלכלנית ואסטרטגית ראשית בפסגות בית השקעות