פעם בכמה עונות בחירות משליכות המפלגות האמריקניות הגדולות לזירה מועמד ללא כל סיכוי להיבחר לנשיאות. המועמד המסכן הוא בשר תותחים, שאפילו שולחיו אינם מאוהבים בו ולא מאמינים בסיכוייו.
כך הוקרב ג'ורג' מקגוורן מול ניקסון, מייקל דוקאקיס מול ג'ורג' בוש-האב, רוברט דול מול קלינטון, וכעת מיט רומני מול אובמה. צליל גריסת העצמות הוא זיכרון לא נעים.
בשירותה של הצגת התקשורת הגדולה בעולם, עושים עצמם כולם מחוברים לפער הקטן והמתנדנד בין רומני לאובמה בסקרים. נכתב, שאולי יהיה זה מקרה נדיר שבו ייאלץ הקונגרס לבחור בנשיא, משום שלאף אחד מהשניים לא יהיו מספיק קולות אלקטורליים כדי להיבחר. אם היה לי עדיין ספק עיקש ומטריד לגבי התוצאה הסופית, בא מסעו של המועמד רומני וסתם עליו את הגולל.
לאמריקנים יש אפס סובלנות לנציג בכיר מטעמם שדורס את כלי הפורצלן של מלכת אנגליה ומוציא את דיבתו של נשיא מכהן בפורום התרמה במדינה זרה, עם המיליארדר האדמוני אדלסון שיושב בקהל ומוחא כפיים בהתלהבות.
נתיב הפדיחות וההרס שהותיר רומני בשובלו שכנע אותי - כפי שקורה לי פעם בארבע שנים - להרפות מהאחיזה הבטוחה בקרנות המזבח, להפסיק להסתתר מאחורי היסוס יצירתי מעורפל, מפלטם של עיתונאים, ולהכריז תם ונשלם: מיט רומני אינו הנשיא האמריקני הבא. או בעברית: ארבע שנים נוספות לברק אובמה.
חף מתוכן
הבעיה הקשה ביותר של רומני היא שאם אתה מביט עמוק בעיניו, אתה רואה דרכן את הנוף מאחוריו. המועמד חף מתוכן ואינו דובר אמת. לכן הוא מסתדר כה טוב עם נתניהו. לשניים יש יותר מדי חורים שחורים בקריירה העסקית והפוליטית שלהם ואירועים לא היגייניים בתחום האתיקה האישית.
בימים שבהם מתגעגעת אמריקה לעברה כמעצמה כלכלית ורבים מאזרחיה חווים חוסר-כול מיד ראשונה, לא יעלה על הדעת שהנשיא הבא יהיה בעל הון עצמי של 250 מיליון דולר.
מילא הון אישי ששולם עליו מס כדין והמופקד בחשבונות לבנים ושקופים. ממעט דוחות המס שרומני המציא, במקום את כולם, עולה שהוא שילם מס שולי וסמלי בלבד. חלק מכספו מופקד מחוץ להישג ידם של שלטונות המס באיי קיימן. גולת הכותרת העסקית שלו היא פיקציה עשויה טלאים שקשה להבין ממנה עד מתי היה בעל-הבית של חברת "ביין" ומה היה חלקו באאוטסורסינג של המשרות שהיו באחריותו.
הוא סובל מזיכרון קצר וקטוע של תקופות מכוננות בחייו. הוא אינו זוכר התנהגות קלוקלת שלו כסטודנט. כיצד השתמט משירות בווייטנאם. מה בדיוק עשה כמושל מסצ'וסטס. רומני אינו המועמד הראשון המחבק את רעייתו לחיקו בחיבוק מוחץ. אבל מהרגע שבו הבינו בקמפיין את המטרייה האווירית שפותחת מעליו אן רומני, הוא אינו מרפה מידה כילד ביומו הראשון בבית-ספר.
בין התבן לדמגוגיה
אמת ידבר מי שיאמר כי בבחירות 2008 טעיתי בגדול כאשר כתבתי כי אובמה אינו יכול להיבחר לנשיאות. אבל אני מעדיף, בניגוד לשורת המהססים, לתאר את שעיניי רואות ואת אשר אני חש, גם כאשר אני טועה, מאשר לעסוק בדיווח זהיר, מבוהל וללא סיכונים.
צדקתי בעבר יותר מאשר טעיתי, ואני מאמין שיש עניין גדול יותר בכתיבה שיש בה תנופה ונקיטת עמדה נחרצת וניסיון אמיתי לקרוא את פני השטח והדופק, מאשר להמהם בנימוס מהבונקר לצד הדרך. בשעה שבאמריקה מקובל שעיתון ממליץ במאמר מערכת מנומק ומבעוד מועד למי להצביע, בישראל מתנהל משחק מוזר שבו נשמרת העיתונות מלהצביע על המנצח ולהמר עליו.
השאלה אם אובמה הרוויח ביושר את הקדנציה הבאה, היא נושא למאמר אחר. אבל כאשר יגיע רגע האמת ואמריקה תיאלץ להפריד בין התבן לדמגוגיה, בין שקריו של רומני לרקורד הבעייתי אך הלא-שלילי של אובמה, אין ברירה אלא לתת לבוחר האמריקני את זכות הספק ולהאמין שבמהותו הוא מבין את ההבדל בין נער הפוסטר של אדלסון לבין חומר נשיאותי.