דוח ועדת הבדיקה לטיפול הרפואי שקיבל אלי הורביץ בבית החולים שיבא הוא סוג של מראה; מראה שמשקפת את הטיפול שמקבלים החולים במחלקות הפנימיות בבתי החולים בישראל; מראה שמשקפת את הדרך שבה מטויחים מקרי רשלנות רפואית; מראה שמשקפת את הספינים התקשורתיים המכוערים שעושים גופים ציבוריים, במקרה הזה בית החולים תל השומר. מה שניבט מהמראה הזאת הוא לא פחות ממזעזע. יום שלם שכב הורביץ, לשעבר יו"ר ומנכ"ל טבע, במחלקה פנימית ו' בתל השומר ולא קיבל אפילו טיפול בסיסי. אם עד היום זעקו זאת בני משפחתו, כשטענותיהם נהדפות באגרסיביות ובציניות על-ידי הנהלת שיבא, הרי שהשבוע אישר זאת משרד הבריאות, לא לפני שוועדה מטעמו ניסתה לטייח את הממצאים. "שום דבר במערכת לא תפקד כהלכה במקרה של אבי", אמרה בתו ורד שליו הורביץ ל-G בעקבות הדוח.
תכירו: תעדוף
תחילת הפרשה בנובמבר האחרון, אז הובהל הורביץ לשיבא, חודשים ספורים לאחר שהחלים מסרטן בלוטות הלימפה. בבית החולים התברר כי לקה בזיהום והוא הועבר לאשפוז במחלקה פנימית. שם, טענה משפחתו בתוקף, קיבל טיפול רשלני, חלקי ומזלזל. "אבי פשוט לא טופל. לא כמיוחס ולא כחולה רגיל... הטיפול שאבא קיבל במחלקה הפנימית היה גרוע בכל הרמות, הרפואית והאנושית", אמרה שליו הורביץ בראיון ל-G לפני כמה חודשים.
בעקבות דרישת המשפחה, הוקמה ועדת בדיקה ובחודשים האחרונים היא תשאלה את אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בהורביץ, וביניהם פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל שיבא ופרופ' אבי ליבנה, מנהל פנימית ו'. מקריאת מסקנות הוועדה, שפורסמו השבוע, עולות תחושות של אדישות, עלבון וזלזול - לא רק במשפחת הורביץ, אלא בציבור כולו.
הממצאים חד-משמעיים: בין היתר קבעה הוועדה כי הרופאים והאחיות לא העריכו נכונה את חומרת מצבו של הורביץ; כי תוצאות בדיקות מעבדה שנלקחו ממנו גם בבוקר וגם אחר הצהריים, ואותתו על מצבו הקשה, כלל לא נקראו על-ידי הצוות הרפואי עד שעות הלילה, שבמהלכן הורדם הורביץ והובהל לטיפול נמרץ, שם נפטר כעבור כמה ימים. ואם זה נשמע חמור, הנה עוד קביעה של הוועדה: במשך ארבע שעות לא ניגש אל הורביץ אף רופא, למרות ההידרדרות ועל אף תחנוני המשפחה. שליו הורביץ טוענת כי לא מדובר בארבע שעות אלא ביותר מעשר שעות.
מדובר בממצאים חמורים שראויים למסקנות חריפות, אך חברי הוועדה, ובראשם פרופ' אריה בן יהודה מבית החולים הדסה ופרופ' עמנואל סיקולר מבית החולים סורוקה - שניהם מנהלי מחלקות פנימיות בעצמם, הסתפקו באמירות כלליות ונבובות בדבר נוהלי עבודה שיש לרענן. משפט הסיכום שלהם שערורייתי: למרות הכול, הם כותבים, "הטיפול הרפואי שניתן למנוח היה על-פי סטנדרטים מקובלים". אתם הבנתם? כל הכשלים האלה, לדעת חברי הוועדה המלומדים, הם סטנדרט בישראל. בעברית קוראים לזה טיוח.
ואם אין די בזאת, הנה עוד ממצא מעניין. הוועדה קבעה כי "ספק אם הערכה מוקדמת יותר של חומרת מחלתו הייתה משנה את התוצאה הסופית המצערת". המשפט הזה מרמז בעקיפין על נושא שבמערכת הבריאות מעדיפים שלא תדעו על קיומו - התעדוף במחלקות הפנימיות. התעדוף הזה עוזר לרופאים להחליט מי יזכה בטיפול בשעת לחץ (בדרך כלל צעירים) ומי לא (קשישים), כאילו מדובר בבית חולים צבאי בעת שפגזים שורקים סביב, ולא בבית החולים הגדול במדינה.
המלצות פרסונליות
בתחילת יולי הגישה הוועדה את הדוח לפרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. הרשקו קרא והחליט להחמיר. יחד עם מנכ"ל המשרד, פרופ' רוני גמזו, הוא חידד את הממצאים. גם הוא - כמו הוועדה - מפנה אצבע מאשימה לאוצר, שמייבש את התקציבים, וגם הוא מדגיש את העומס במחלקות. אבל הוא גם מדגיש כי חמורה העובדה שמנהל המחלקה, פרופ' ליבנה, לא עודכן על מצבו המחמיר של הורביץ, אף שהיה נוכח במחלקה. מהמסקנות האלה עולה כי פרופ' ליבנה לא טרח לגשת להורביץ במשך זמן רב.
"לא נעשה מאמץ לעקוב אחרי מצב החולה ולנקוט בצעדים טיפוליים כמתחייב", מוסיף הרשקו ומסכם כי "המלצות פרסונליות תגובשנה לאחר התייעצות עם התובעת הראשית במשרד".
בינתיים רוטשטיין לא מהסס להסתער על דעת הקהל. בהודעה מטעמו נכתב כי הוא מאמץ את מסקנות הוועדה, שלפיהן מדובר בטיפול בסטנדרטים מקובלים, אך מסרב לקבל את ההחמרה במסקנות שלדבריו נעשו "בשל נשוא הדוח". הוא כמובן מרחיב על ההתייחסות של הוועדה לפער בין ציפיות המשפחה לחומרת המצב בעיני הצוות - כן, אותו צוות שלא ידע עד כמה חמור המצב ואותה משפחה שבסך הכול דרשה שיגיע רופא. "משפחת הורביץ אינה היחידה שנותרה עם פער ציפיות אדיר ובלתי ניתן לגישור במפגש עם הרפואה הציבורית הפנימית", הוא כותב.
"אני דוחה בכל תוקף את הניסיון של הנהלת בית החולים להסיט את הדיון מעצם הטיפול הכושל באבי לסוגיות אחרות", עונה שליו הורביץ. "ובמיוחד את הרמז כאילו פרופ' הרשקו היטה את המסקנות. לצערי, איכות הטיפול באבי נפלה מכל סטנדרט קיים ואם זה הסטנדרט - אזי ברור שיש לשנותו, ומיד".
על מי לסמוך?
כשאושפז הורביץ הוא אמר לצוות הרפואי: "טפלו בי כמו בכל חולה אחר". למרות זאת בחר רוטשטיין להתנסח השבוע כך: "יש לנצל את ההזדמנות שהנושא עלה לסדר היום על מנת לתמוך ברפורמה מאסיבית של הרפואה הפנימית בארץ למען כל אזרח ולא רק לבעלי דם כחול".
אלי הורביץ סמך על מערכת הבריאות הציבורית. הוא לא הזעיק רופאים פרטיים ולא נופף ברקורד שלו. הפרגון וטוב הלב שלו עלו לו ביוקר. המסקנה העגומה מסיפור מותו היא שבמערכת הבריאות הציבורית אתם לבד. אתם הם אלה שצריכים לוודא שהרופא מסתכל בתוצאות הבדיקה, שהאחות מודדת חום, שהצוותים מעבירים חפיפה. אף אחד לא יעשה את זה במקומכם. ואם לשפוט ממקרה הורביץ, לא בטוח שגם אם תבקשו זה יעזור.