"בושה וליצנות", כך הגדיר אמנון דנקנר בימים אלה את ספרו של העיתונאי מרדכי גילת, "קללת דרעי".
אתה צודק במאה אחוז, דנקנר ידידי ומוציא דיבתי (פעמיים - על-פי קביעת בתי המשפט). כל החברים והמעבידים שלך - זכאים בדין. החל בעופר נמרודי, שהורשע פעמיים, ואתה כתבת שהוא רק "מעד" (וכפרס קיבלת את עריכת "מעריב", שבתקופתך הידרדר מדחי אל דחי); דרך אריה דרעי, שכמו חבר טוב (למדתם יחד בישיבה?) הלכת להפגין לטובתו ליד חומות כלא רמלה (יחד עם "חברך" דן מרגלית - לשעבר? - אצל מרגלית לעולם אי-אפשר לדעת, כשמתאים לו הוא מוכן לסלוח, בעיקר לאלה שהוא פגע בהם), ושניכם הצטרפתם למקהלת המזמור הידוע "הוא זכאי, הוא זכאי, הוא זכאי"); ולאחרונה חזרת, דנקנר, אל שורות הסנגוריה העיתונאית בהגנה חסרת פשרות, וגם ענייה בעובדות מדויקות, על חבר נוסף שלך - אהוד אולמרט.
"נורא מוזר לקרוא את כל ההתלהמות הזאת", אתה אומר על גילת. אמנון, הלו, דנקנר - זה אתה? אתה בסדר? התלהמות היא מוזרה - לך?! מה היית עושה בלעדיה? ממה היית מתפרנס? איך, בלעדי ההתלהמות, היית זוכה לחסדי משפחת נמרודי?
נראה מה כתב עליך מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר ("הארץ", 15.7.2012): "דנקנר ומרגלית התקוטטו באולפן 'פגוש את העיתונות' (בעניין אולמרט)... הצעקות, הזלזול, הוולגריות והקקופוניה הזכירו לנו את תרבות הדיון שהביאו מרגלית ודנקנר לטלוויזיה הישראלית... את המורשת הטלוויזיונית של האנשים האלה, איך הם ביהמו את השיח הפוליטי בארץ".
חושף מושחתים
לגבי גילת: קראתי את ספרו הנ"ל. ניכרת בו עבודה תחקירית יסודית ורצינית. מה שאצלך, דנקנר, קשה למצוא. בינך לבין גילת יש מעין חלוקת עבודה: הוא חושף את המושחתים - אתה מגונן עליהם. תגיד לי, דנקנר, אין לך חברים לא מורשעים?
בסוף איראן בטוח תנטוש
"איראן עדיין לא קיבלה החלטה לנטוש את התוכנית לפתח נשק גרעיני" - אמר שלשום (ד') בוושינגטון דובר הבית הלבן. לא נורא, לא צריך להתייאש, בסוף היא בטוח תנטוש. אחרי שכבר יהיה לה נשק גרעיני.
סיקור מעולה של האולימפיאדה
מה באים בטענות על סיקור האולימפיאדה? לדעתי הוא לא פחות מנפלא, פרשנים אינטליגנטיים, מיטיבים להתבטא, מאירי עיניים, פשוט כיף צרוף. ב"יורוספורט", כמובן.
matigolan@globes.co.il