סיפור ראשון.
בשנת 1519 ברח יזם ספרדי בשם קורטז מקובה עם 11 ספינות, 600 איש, ו-15 סוסים. לאחר מספר עצירות ביניים הוא עגן בחוף ורה קרוז ושם גילה כמה דברים מעניינים. הראשון היה שלקיסר המקומי מונטזומה יש המון, אבל ממש המון, זהב. הדבר השני היה, שבצירוף מקרים נדיר הוא נחת בשנה מיוחדת שבה אמור להגיע לפי האמונה המקומית אל אדיר בשם קצלאלקואטל.
הילידים, שמעולם לא ראו ספינות ענק בסדר גודל אירופי, או סוסים, חשבו בטעות (ואיזו טעות זו הייתה) שמדובר בלא פחות מנציג האל עלי אדמות. קורטז ידע היטב לזהות הזדמנות כאשר זו הופיעה בפניו, אבל לגבי אנשי הצוות שלו הוא לא היה כל כך בטוח. לכן האגדה מספרת שבאותו לילה, הוא הצית את הספינות. כל זאת, כדי שלשותפיו הפחדנים למסע לא תהיה דרך חזרה. מעכשיו עמדו בפני אנשיו רק שתי אפשרויות: להתקדם אל תוך היבשת או לטבוע בים. אז הם התחילו ללכת, כי לשחות הם לא ידעו.
סיפור שני (מודה שלא בדקתי), אומר שאם תכניסו צפרדע אל תוך קערה עם מים פושרים, ותחממו ממש לאט, הצפרדע לא תחוש בהבדל. היא תתרגל לעלייה ההדרגתית בטמפרטורה ובלי לשים לב תהפוך למרק צפרדעים. הצפרדע המסכנה מעדיפה להתפלש בחמימות הגוברת והולכת של המים בקערה, מאשר לנסות את מזלה בקפיצה גדולה לעבר הלא ידוע.
שני הסיפורים הללו אולי לא כל כך קשורים, אבל עבורי הם מדגימים כמה הפחד יכול להיות מנוע או מעצור. תלוי איך משתמשים בו. יש ביטוי באנגלית הקובע The devil you know is better than the devil you don't וזה נכון להרבה מאתנו שמעדיפים לחיות, לגור ולרקוד עם השטן המפחיד ביותר, רק מכיוון שאנחנו כבר רגילים אליו. אנחנו בוחרים להתרגל במקום להיגמל.
הפחד לצאת תמיד גדול יותר מהפחד להישאר. כולנו עושים את הטעות הזו שוב ושוב בחיינו הפרטיים, בעסקים, במרחב שבו אנחנו חיים. כולנו רוקדים את טנגו הצפרדעים. צעד קדימה ושניים אחורה - ותמיד נעדיף את השלווה המדומה שמעל האש הקטנה על פני הלא נודע.
רוב הנשים שנרצחו על ידי הבעלים שלהן לא התחילו את הקריירה בתור גוויות מרוטשות. זה התחיל בהשפלות קלות, אחר כך התחילו הסטירות, אחר כך הכאפות והאגרופים, בכל פעם היה אפשר להתרגל, לסלוח ולנסות שוב. בכל פעם המציאות שבחוץ נראתה מפחידה יותר, ואז יום אחד הבעל הגיע עם סכין קצבים.
אבל עזבו אתכם ממקרים סוציאליים, כי זה קורה לחברות הגדולות ביותר. קחו, למשל, את נוקיה הגדולה. הם ראו את האייפון מגיע, הם ראו את ההצלחה, הם ראו איך גוגל והשאר משנים את המודל ומחממים את המים שבסיר בקצב מהיר. הכול היה על השולחן, הכול היה ברור והם עדיין לא זזו. הם פחדו. פחדו לקפוץ ולשרוף את הספינה כדי ללכת לארץ אחרת ולמצוא את הזהב. היום, עם כוויות דרגה שלוש בכל חלקי הגוף - לא בטוח שיהיה רופא בעולם שיוכל לרפא את נוקיה המסכנה.
מתחממת לאט לאט
חברות גדולות רבות אינן מבינות שהקרקע אינה בוערת מתחת לרגליהן, היא פשוט מתחממת לאט לאט. תעשיית העיתונות נאחזת במודל הנייר ומנסה לשמור עליו בכל כוחה. תעשיית הפרסום נאחזת במודל גזירת העמלות מהמדיה המסורתית ולא רואה את הצורך לזוז לעבר מודלים אחרים של ערך ותמחור. הן אינן רואות את ההזדמנות ואת הצורך בשינוי. הן קוראות למצב האטה, אחר כך מיתון ורק לבסוף קריסה - אבל הכתובת הייתה שם על הקיר כל הזמן, והאש הקטנה בערה מהדקה הראשונה.
במסגרת מה שנקרא "רוח התקופה" כולנו נעים וזזים כמו פסטה בסיר של מים רותחים. זורמים לכל כיוון ומתנגשים זה בזה בעצמה. אבל אנחנו שוכחים שפעם האש הזו הייתה קטנה. המנהיג שפחד להתמודד עם כמה חרדים נחמדים שרק ביקשו כמה הטבות כדי לעזור לו בקואליציה, מתמודד עכשיו עם צבא שחור ופנאטי שעושה המון צרות, אבל לא עושה צבא. מי שפחד להתמודד בוועידת המרכז עם מנהיג ועד עובדים קיקיוני, מקבל עכשיו בריון על השאלטר. מי שפחד להשקיע בכבאות קיבל על הראש את השריפה בכרמל. מי שלא השקיע בדור החדש מקבל אותו עכשיו עם ריבית בכיכר רבין.
אז עכשיו הרבה מאתנו פוחדים. כי היינו צריכים לשרוף את הספינות שלנו כבר לפני שנים, להתקדם אל תוך היבשת ולפרוץ דרכים חדשות, אבל בחרנו להישאר בתוך הסיר עם הפשרות של המים הפושרים, ועכשיו, כשהמים הגיעו לטמפרטורת הרתיחה, נותר רק להתפלל שיהיה לנו לאן לקפוץ.