לטובת כל המתעניינים בגורלם של שכנינו האתיופים, האריתראים, הדרום-סודנים, שעד לא מזמן היו בחדשות (זוכרים?), אני מוכן לעדכן - חלק גדול מאוד מהם כבר שוכנים לבטח בארצותיהם המעטירות, רבים קודחים ממלריה, אחרים רעבים ללחם, יש כאלה שהם גם רעבים וגם קודחים, הצעירים שבהם מנסים לקלוט את שפת המקום, מאחר שרק עברית שגורה על לשונם. האם המידע הזה מספיק, מספק, ואפשר לעבור לחדשות הטריות והחמות יותר? אציין רק, שמאחר שקברניטינו יודעים את נפש בהמתם, ומכירים את תשוקתנו הבלתי נלאית להוציא את הישן מפני החדש - הרי ציד האדם נמשך, בעיקר מהסיבה שציינתי לעיל - באין מפריע.
הציד נמשך בתל-אביב, בערד, באילת. בכל גטאות המסתננים, הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה. ציד האדם הזה, ציד הילדים, ציד המשפחות השוהות כאן באופן בלתי חוקי, הם פעולות שנעשות בשם ממשלה לאומנית, גזענית וחסרת רחמים, ובתמיכת רוב הציבור, ששכח מה פירוש המילה "סולידריות" - סולידריות אנושית, הומנית, לא רק יהודית. מוציאים בכוח משפחות מבתיהן ומובילים אותן למחנות, ומשם לרעב, לרדיפות נוספות, ולמוות. לא הורגים אותם, אלא נפטרים מהם כדי שמישהו אחר יהרוג. דמם לא על ידינו, אבל הוא בראשינו.
לא רק מן השפה ולחוץ
בני, המלווה כעובד סוציאלי את המשפחות האלה למחנות המעבר, שמהם יגיעו אל עתידן הבלתי ידוע - יתגעגע בעיקר לילדים, הוא אומר, מהם כאלה שכאמור עברית היא השפה היחידה שלהם. "איזה שפה הם ידברו כשיגיעו לשם?", הוא שואל. "בדמיוני אני עוזר לבנות להם בית-ספר עברי בדרום סודן".
הקורא יכול ללעוג לרומנטיקה הזו כמה שהוא רוצה, אבל אם למקבלי ההחלטות אצלנו הייתה קצת רומנטיקה, קצת שאר-רוח, קצת השראה - אפשר היה לחבק את האומללים האלה כאן. כלומר, ליצור להם תנאי מחיה אנושיים. היינו יכולים לשמש באמת אור לגויים, לא רק מן השפה ולחוץ, לא רק בדמיון, שהוא הרבה יותר פרוע מהפנטזיה של בני. החיבוק, כך אני מאמין, היה מצמצם מאוד את כל הסיבות והנימוקים שמעלים המסיתים הדוחפים לציד האדם הזה.
יהודים, אני טוען, אינם יכולים להרשות לעצמם להיתפס בפעולות כאלה. לא אנחנו, שחיים לא רק על חרבנו אלא גם על קורבנו*תנו. לא אנחנו, שמטריית ההגנה מעל ראשנו אינה רק אטומית; שהנשק הסודי שלנו הוא גם, ואולי בעיקר, הקורבנו*ת הזאת. ראש הציידים, זה הנושא בתפקיד שר הפנים, הוא איש בור, שאינו מסוגל להבין את זה. הוא רק רוצה לגזור את הקופון שלו בקרב צאן מרעיתו.
נשיא המדינה קיבל לא מכבר את מדליית החירות מנשיא ארה"ב, אבל אם גם למדינה שפרס עומד בראשה יש חלק בעיטור, נשאלת השאלה באיזו חירות מדובר. על חירותם של מי אנחנו שומרים כעת? בטח לא על חירותם של אלה שחיפשו אצלנו מקלט, שהיינו הקרש האחרון שבו הם נאחזו, ואז הנחנו להם להישמט ממנו ולטבוע.
פליטם בני פליטים
בניגוד לדימוי הירושלמי הרחבייתי שמנסים להדביק לי, כדי להוכיח עד כמה אני מנותק מזירת ההתרחשות בדרום תל-אביב, אני דווקא קרוב מאוד למציאות הזאת. לא רק באמצעות בני שחי שם כבר שנים, אלא בביקורים תכופים והולכים שנועדו לראות במו עיניי את המתרחש. ובכן, כמו בכל מציאות יש פנים לכאן ולכאן.
ישנה תמונה שעלולה להפחיד ולהרתיע, אבל קיימת גם תמונה אחרת, אנטי-אלימה, משפחתית ופסטורלית - של אזרחים שלווים, שצבע עורם שחור אמנם, שלוקחים את ילדיהם לגנים ולבתי-ספר בפלורנטין ובשפירא, כמונו, ומרוויחים את לחמם ביגיע כפיהם, כמונו. את אלה אנחנו מגרשים מכאן בגסות, ובאותה שעה קולטים בעל כורחנו מאות אחרים המסתננים הנה במקביל. זהו אבסורד מוחלט, והוא מתווסף לשערורייה הבלתי נסבלת, שלעם של פליטים ובני פליטים כמונו יש החוצפה לגרש פליטים מתחומו. ולא די בכך, אלא להמשיך ולשחק את הקורבן.
מה קורה כאן, אין לנו לב? איבדנו אותו בשנות הכיבוש הארוכות? במלחמות האכזריות? במאבק בטרור? או שהלב התקשה, נקרש, התאבן, כתוצאה מפינוק יתר, משובע בלתי נסבל? התשובה היא, כנראה, גם וגם. גם במאבקי הקיום הוא הלך לאיבוד, וגם בפינוק הוא אבד.
הגיעה השעה להפסיק עם ההתקרבנות, מצד אחד, ולחזור להתייחס ל"פינוק" ול"התפנקות" כמילות גנאי כבעבר. בקיצור, לשוב ולפתוח את הלב. אולי אז ייפתח גם השכל.