קשה למצוא אירוע, לא רק בספורט, עמוס מיתוסים כמו המרתון האולימפי, שביום ראשון ימשיך את המסורת וינעל את משחקי לונדון 2012. המיתולוגיה של המרתון האולימפי מתחילה במשחקים האולימפיים המקוריים, ביוון העתיקה, שלפי אחת ההשערות נולדו כחגיגה לניצחונו של זאוס על קרונוס, שליט הטיטנים, בקרב היאבקות על השליטה בכדור הארץ. התאריך המדויק של המשחקים הראשונים אינו ידוע; חלק מהמקורות מצביעים על 1253 לפני הספירה, אחרים על 884 לפני הספירה. מה שכן מתועד זה שבין השנים 776-394 לפני הספירה התקיימו בכל 4 שנים באולימפיה, יוון, משחקים אולימפיים, ושהאירוע הגדול ביותר במשחקים היה ריצה של 24 הקפות (כחמישה קילומטרים) סביב האצטדיון האולימפי.
היוונים השתמשו בריצה למרחקים ארוכים ככלי תקשורת באותם ימים; שליחים רגליים, שהיו מן הסתם רצים מצטיינים, העבירו מסרים מעיר לעיר. הסיפור של אחד השליחים האלה, שעבר לא מעט גלגולים, מוכר בתור ההשראה ליצירת המרתון: בשנת 490 לפני הספירה הצבא של האימפריה הפרסית הגיע לעיר מרתון, במרחק כארבעים קילומטרים מאתונה, במטרה לכבוש את העיר. בזמן שהפרסים התארגנו, האתונאים שלחו שליח בשם פיליפידס לספרטה כדי לבקש סיוע. פיליפידס רץ כמעט 240 קילומטרים בפחות מיומיים, אבל בינתיים באתונה החליטו לא לחכות לעזרה אלא להפתיע את הפרסים, שלא היו ערוכים, ולמרות נחיתות מספרית משמעותית ניצחו בקרב.
פיליפידס, או כל שליח אחר, אינו מוזכר בתיאורים של היסטוריונים שכתבו זמן קצר אחרי האירוע. אבל 600 שנה אחר כך, כותב צ'רלי לוביט (Lovett) בספרו לציון יובל 100 למרתון האולימפי, היסטוריונים התחילו לטעון שרץ נשלח ממרתון לאתונה כדי לבשר על הניצחון הגדול. בנרטיב החדש הרץ הגיע לאתונה, בישר את הבשורה, ואז נפל לקרקע ומת. עם השנים פיליפידס, ששמו שונה משום מה לפידיפידס, השתלב איכשהו כרץ חסר המזל באגדה שהתפשטה גם אחרי שהקיסר תאודוסיוס הוציא מחוץ לחוק, בשנת 394 לספירה, כל חגיגה לא נוצרית באימפריה הרומית, כולל המשחקים האולימפיים.
למעלה מאלפיים שנה אחר כך, האגדה על פיליפידס התקבעה בראש של מישל ברל, בלשן והיסטוריון צרפתי, בזמן שהותו בקונגרס בינלאומי לספורט חובבני, שארגן הברון הצרפתי פייר דה קוברטן ואירח בשנת 1894. בסוף הקונגרס הוקם הוועד האולימפי הבינלאומי, והתוכנית לקיים את המשחקים האולימפיים המודרניים הראשונים ב-1896 באתונה יצאה לדרך. ברל הציע לקוברטן, שנבחר ליושב הראש הראשון של הוועד האולימפי, להכניס למשחקים ריצה ארוכה שתנציח את הסיפור של פיליפידס. קוברטן אהב את הרעיון, והמירוץ החדש קיבל את השם "מרתון" ושובץ כאירוע האחרון במשחקים.
האירוע האחרון במשחקים האולימפיים המשיך לייצר אגדות, למשל המרתון של משחקי סנט לואיס 1904. רק 14 רצים מתוך 32 סיימו את המרתון בסנט לואיס, שהתקיים בחום מתיש על מסלול שנבנה מאדמה ומעפר וכלל טיפוס על שבע גבעות. שניים מהם סיימו אותו באופן ביזארי: פרד לורץ מניו יורק - שהתייבש אחרי 15 קילומטרים, נכנס למכונית שהסיעה אותו 18 קילומטרים נוספים, חזר למירוץ אחרי שהמנוע של המכונית שבק, וחצה ראשון את קו הסיום; ותומאס היקס, יליד בריטניה שייצג את ארצות הברית, נכנס לאצטדיון אחרי שהתגלה שלורץ רימה, ואז התמוטט.
זו לא הייתה ההתמוטטות הראשונה של היקס בריצה: בקילומטרים ה-26 מאמנו נתן לו תערובת של סטריכנין, חלבון ביצה וברנדי, במה שנודע כסימום הראשון של ספורטאי אולימפי (שלא היה אסור אז לפי החוקים). בתוך האצטדיון האולימפי נדרשו ארבעה רופאים כדי להעמיד את היקס על הרגליים, והוא גרר את עצמו לקו הסיום.
ניצחון זה עניין יחסי במרתון אולימפי. מכיוון שהוא מתקיים באוגוסט, חודש לא ידידותי לריצה ברוב העולם, ומכיוון שהכרוניקה שלו רצופה בסיפורים על רצים הירואים שהתגברו על קשיים פיזיים אדירים - מפיליפידס ועד הרצה השוויצרית גבריאלה אנדרסן-שייס, שהתמונה שלה צולעת אל קו הסיום בלוס אנג'לס 1984 היא אחת המפורסמות בהיסטוריה האולימפית - אנחנו נוטים לראות בכל מי שמסיים מרתון אולימפי, וגם מרתון רגיל לצורך העניין, סוג של מנצח בפני עצמו; אדם שצלח את האתגר הפיזי האולטימטיבי.
אלא שהתפיסה הזאת, טוען זרם צעיר יחסית במדע, נובעת ממיתוס הרבה יותר גדול מהמיתוס של המרתון האולימפי: מיתוס, המגובה בראיות מדעיות משמעותיות, שלפיו האדם התפתח אבולוציונית כהולך על שתיים עם מוח גדול ומפותח, רבות הודות ליכולתו לרוץ למרחקים ארוכים.
נמצא תפקידה של הבוהן
את הראיות האלה אוספים באובססיביות בעשרים השנים האחרונות שני חוקרים: דניאל ליברמן, פרופסור לביולוגיה אבולוציונית בהרווארד, ודניס בראמבל, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת יוטה. בראמבל, שחוקר תנועה של בעלי חיים במשך ארבעים שנה, פגש את ליברמן בפעם הראשונה בביקור בהרווארד ב-1991. ליברמן, רץ למרחקים ארוכים בזמנו הפנוי, היה עסוק באותם ימים בצפייה בחזירים רצים על הליכונים - במטרה ללמוד איך ריצה מפעילה לחץ על העצמות בראש. כשבראמבל נכנס למעבדה שלו וראה את החזיר התורן על ההליכון, הוא העיר את תשומת לבו של ליברמן לכך שהחזיר לא מסוגל להחזיק את הראש שלו ישר.
"זה היה רגע האאוריקה שלי", אמר ליברמן. "צפיתי בחזירים על הליכונים מאות שעות, ומעולם לא חשבתי על זה. אז דניס ואני התחלנו לדבר על איך, כשהחזירים האלה רצים, הראשים שלהם מיטלטלים לכל כיוון ואיך רצים אנושיים מיומנים בלייצב את הראשים שלהם. הבנו שיש בצוואר האנושי מאפיינים מיוחדים שמאפשרים לנו לשמור את הראש שלנו יציב. זה נותן יתרון אבולוציוני כי זה עוזר לנו להימנע מנפילות ומפציעות; וזה נראה כמו עדות לברירה טבעית ביכולת שלנו לרוץ".
ככל שליברמן ובראמבל העמיקו לחקור, הם גילו עוד ועוד עדויות להתאמות פיזיות בגוף האדם ששדרגו את יכולת הריצה שלו. במאמר "ריצה, סיבולת והאבולוציה של האדם" משנת 2004, שזכה לשער במגזין הנחשב נייצ'ר, הם מונים 26 התאמות כאלה: החל באותה רצועה אלסטית בצוואר ששומרת את הראש יציב בזמן הריצה ושהופיעה לראשונה לפני כשני מיליון שנה; עבור במותניים צרים ובחלק אמצעי שיכולים להסתובב ומאפשרים לנו לאזן כל צעד עם הנפת יד; בשריר העכוז שלנו (Gluteus Maximus), השריר הכי גדול בגוף האדם שעובד כמעט רק בזמן ריצה (מחזיק את חלק הגוף העליון שלנו זקוף); בגידים ארוכים וקפיציים ברגליים, שאין לשימפנזים ולקופים (קרובי המשפחה שלנו) ויש לאנטילופות, לקנגורו ולכל החיות שרצות, ובראשם גיד האכילס, שליברמן מכנה "קפיץ גדול שיכול להחזיר עד 17% מהאנרגיה שהוא סופג"; ועד הבוהן הקצרה שלנו.
הבוהן הקצרה של האדם, הסביר בראמבל, "מיושרת עם שאר האצבעות, לא מפוצלת כמו שרואים אצל קופים ואצל קרובי המשפחה הלא רצים הכי קרובים אלינו. היא המקפצה העיקרית בריצה: הדבר האחרון שעוזב את הקרקע הוא הבוהן הזאת". מחקר משותף של ליברמן ושל האנתרופולוג קמפבל רוליאן, שפורסם ב- The Journal of Experimental Biology, מצא שזה התפקיד היחיד של הבוהן. רוליאן וליברמן בדקו 15 אנשים בזמן ריצה והליכה, על הליכונים רגישים ללחץ, וגילו שלבוהן אין שום השפעה על הליכה. כשהנבדקים רצו, התברר כי בוהן שארוכה יותר ב-20% מכפילה את העבודה המכנית של הרגל בזמן ריצה. כלומר, הנבדק בעל הבוהן הארוכה נדרש להוציא יותר אנרגיה, וכל פגיעה של הרגל בקרקע מייצרת יותר זעזוע בגוף.
"אם יש לך בוהן מאוד ארוכה", אמר ליברמן, "הרגע של הפעלת כוח על המפרק שמחבר אותה לכף הרגל נעשה בעייתי בריצה". כך למשל, לאוסטרלופיתקוס, גנוס ממשפחת ההומינידים שקדם לאדם ונחקר היטב בזכות שלד של נקבה בגיל 3.2 מיליון שנה שנמצאה ב-1974 ושקיבלה את הכינוי "לוסי", היו בהונות ארוכות באופן משמעותי לעומת האדם היום. "לוסי הייתה יכולה ללכת בסדר גמור עם הבהונות הארוכות שלה", אמר ליברמן, "אבל אילו היא הייתה רוצה לרוץ מרתון, או אפילו חצי מרתון, הייתה לה בעיה".
לוסי ובני מינה, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, היו בנויים יותר כמו שימפנזה מאשר כאדם: שפופים, רגליים קצרות, זרועות ואצבעות ארוכות בידיים ובכפות הרגליים שרומזות על חיים קודמים על עצים, לסת כבדה, מוח קטן. מהם התפתח, לפני כשני מיליון שנה, לפי הקונצנזוס בפליאונטולוגיה ובארכיאולוגיה, הגנוס הומו, שהמינים הקדומים ביותר שלו כבר היו צרים יחסית, בעלי רגליים ארוכות, שיניים קטנות ומוח יותר גדול. ההתפתחות הזאת, בעיקר של המוח האנושי שהמשיך להתנפח (מ-650 סמ"ק לפני כ-2 מיליון שנה ל-1,400 סמ"ק כיום), מיוחסת לאספקה קבועה של בשר ושל הפרוטאין האיכותי שבא איתו. מכיוון שכידונים הומצאו לפני 200 אלף שנה, וחץ וקשת רק לפני 50 אלף שנה, השאלה המתבקשת היא איך המינים שמהם התפתח האדם המודרני השיגו כל-כך הרבה בשר.
לצוד בטמפרטורה של 35 מעלות
ליברמן ובראמבל מאמינים שהתשובה המסורתית - אכילת שאריות מנבלות של חיות - לא יכולה להסביר את הגידול במוח האדם. במקומה הם מציעים את "היפותזת ריצת הסיבולת", שטוענת כי האדפטציות הגופניות אפשרו לבני האדם הקדומים לצוד חיות באמצעות טכניקה המכונה persistence hunting: מרדף קבוצתי ארוך אחרי הטרף דווקא בחלק הכי חם של היום, במטרה להתיש אותו עד כדי כך שאפשר יהיה להתקרב אליו ולהרוג אותו גם בלי כלי ציד. או במילים אחרות, להריץ את החיה למוות.
גם היום אפשר למצוא חברות של ציידים-לקטים שמתבססות על שיטת הציד הזו: האבוריג'ינים באוסטרליה, שבט המסאי בקניה, שבט הטראהומארה במקסיקו, הבושמנים בדרום אפריקה ובבוטסואנה. לואיס ליבנברג, שכתב את הספר The Art of Tracking: The Origin of Science, הצטרף יותר מפעם אחת למרדפים של בושמנים אחרי קודו, סוג של אנטילופה, במרכז מדבר קלהרי בבוטסואנה.
הם יצאו לצוד רק כשהטמפרטורה הייתה בסביבות 35 מעלות, והשיטה הייתה קבועה: שלושה גברים מתמלאים במים ויוצאים לדרך; שניים עושים את העבודה הקשה של איתור הטרף ורדיפה אחריו, בזמן שהשלישי נשאר מאחור. בשלב מסוים שני החלוצים מאיטים והרץ הטרי יותר עוקף אותם כדי לסגור על החיה המתעייפת. "או שהחיה תתמוטט לגמרי", תיאר ליבנברג, "או שהיא תאט עד לנקודה שבה היא פשוט עומדת שם... עם סוג של עיניים מזוגגות. בעיקרון, אתה דוחף את החיה להיפרתרמיה".
היכולת לדחוף חיות להיפרתרמיה נובעת ממערכת הקירור המעולה של האדם: מעט מאוד שיער גוף ומיליוני בלוטות זיעה שמאפשרות לו להמשיך לנוע ולשמור על טמפרטורת גוף סבירה גם בחום. חיות מקררות את עצמן באמצעות התנשפות, אבל הן לא יכולות להתנשף בזמן שהן רצות. באחד הניסויים המפורסמים בתחום התנועה של בעלי חיים (animal locomotion), ביולוג מהרווארד הכניס מדחום לפי הטבעת של צ'יטה, ואז שם אותה על הליכון. הצ'יטה סירבה להמשיך לזוז כשהטמפרטורה שלה הגיעה ל-40.5 מעלות, אפילו שהיא לא הייתה קרובה למהירות השיא שלה.
כדי להגיע למהירות השיא שלהן, חיות צריכות לעבור לגאלופ - מאמץ אנאירובי מובהק שמחייב אותן לעצור אחרי זמן קצר. האדם, לעומת זאת, יכול להאיץ תוך כדי מאמץ אירובי. הבושמנים שליבנברג תיעד שמרו על מהירות של בין 6.4 ל-9.6 קמ"ש בריצות שהגיעו ל-35 קילומטרים ונמשכו בין שעתיים לשש שעות וחצי. מרתוניסטים בכירים, בשביל קנה מידה, רצים בקצב של עשרים קמ"ש - בתנאים הרבה יותר קלים כמובן.
במרחקים ובמהירויות האלה, האדם יכול לנצח במירוץ אפילו סוס - חיה שיש לה מנגנון הזעה ובויתה בעיקר בגלל היכולות שלה בריצה למרחקים. מאז 1980 מתקיים בכל שנה בוויילס מרתון האדם נגד הסוס, שבו מאות בני אדם מתחרים בעשרות סוסים עם רוכבים לאורך 35 קילומטרים בתנאי שטח קשים. ביוני 2004, בתיאום קוסמי לכאורה עם ההכנות לפרסום המאמר של ליברמן ובראמבל בנייצ'ר, אדם ניצח לראשונה במירוץ. מאז זה קרה רק עוד פעם אחת (2007), אבל ליברמן מאמין שהנקודה ברורה.
"להריץ חיה עד למצב של עומס חום זה משהו שרוב בני האדם יכולים לעשות, והחיות האחרות לא", הוא אמר. "זה הסבר משכנע להתפתחות של היכולות האלה, ובכנות - אף אחד עדיין לא בא עם רעיון יותר טוב".
כושר גופני וכושר קוגניטיבי
הרעיון של ליברמן ובראמבל כמעט לא נתקל בביקורת בעולם המדע. האנטומיסט ג'ק סטרן מאוניברסיטת סטוני ברוק, שהתפרסם בזכות הניתוח שכתב על ההליכה של "לוסי", אמר שמוגזם לתייג את גיד אכילס כהתאמה שנועדה לריצה. הרבה חיות, הוא טען, פיתחו רגליים ארוכות באמצעות הארכה של גידים קלים במקום שרירים כבדים, וכך ייצרו איבר שההנפה שלו דורשת פחות מאמץ - שינוי שדורש פחות אנרגיה גם בזמן הליכה. אבל סטרן נותן המון קרדיט לליברמן ולבראמבל כי "בעיקרון, זה מה שדרווין עשה כשהוא כתב על המקורות של המינים: הוא לקח סדרה של עובדות וארג מהן סיפור יפהפה ואלגנטי".
בנוסף לסיפור המדעי של "היפותזת ריצת הסיבולת", שמכריז על הריצה למרחקים ארוכים כפעולה שבדיעבד אחראית לכל ההישגים של האדם (בגלל הקשר הישיר שלה לגדילת המוח שלנו), ליברמן ובראמבל נותנים תוקף לתחושה של מיליוני אנשים בעולם שריצה למרחקים, גם כיום, היא חלק בלתי נפרד ממה שעושה את האדם לאנושי; שהריצה למרחק טבועה בנו בדרכים שקשה להגדיר, ויש לה הפוטנציאל להשפיע על החיים שלנו בדרכים שרחוקות מלהיות פיזיות.
לתחושה הזאת כבר יש תימוכין. בשנת 2009 פורסם ב-National Academy of Sciences מחקר שמצא כי בנים שעובדים על הסיבולת של הלב ושל כלי הדם בין הגילים 18-15 - באמצעות ריצות למרחקים ארוכים או סקי - משיגים ציונים גבוהים במידה משמעותית במבחני אינטליגנציה לעומת בנים שאינם עוסקים בפעילות. מריה אברג מאוניברסיטת גוטנבורג בשבדיה וננסי פדרסן מאוניברסיטת דרום קליפורניה בדקו ציוני כושר גופני ומבחני אינטליגנציה של יותר ממיליון שבדים שהתגייסו לשירות צבאי בגיל 18. "בכל מדד של תפקוד קוגניטיבי שהם ניתחו", כתבו אברג ופדרסן, "מיכולת ורבלית, עבור בלוגיקה ובתפיסה גיאומטרית ועד למיומנויות מכניות - הציונים הממוצעים עולים לפי הכושר האירובי".
הנתונים האלה, בתוספת הראיות שהוא ובראמבל אספו, מאמין ליברמן, צריכים להספיק כדי שלפחות במדע יבינו שההתלהבות מההישגים של האדם בספרינטים היא מיותרת.
"המהירות המקסימלית של יוסיין בולט (שיאן העולם בריצות ל-100 ול-200 מטרים) היא בסביבות עשרה מטרים לשנייה, הרבה מתחת למהירות הריצה של רוב היונקים", מסביר ליברמן. "כל כלב או אפילו סנאי ינצח את בולט. אריה יכול לרוץ פי שניים יותר מהר במשך הרבה יותר זמן. האמת היא שכספרינטר, האדם הוא פתטי. לא התפתחנו כדי לרוץ מהר. היינו ציידים, ולכן מה שעושה אותנו למיוחדים הוא היכולת לרוץ מרחקים ארוכים. יש סיבה לכך שאנשים אוהבים לרוץ מרתון: הם באמת נהנים ממנו. כשבני אדם רצים מרחקים ארוכים, אנחנו משחררים אנדורפינים המשפרים את ההרגשה שלנו. אנחנו מחווטים כימית לריצות סיבולת. זו לא מטלה מגעילה. זו חגיגה של גוף האדם".
חגיגה שרק גדלה והולכת מאז תחילת שנות האלפיים. ב-12 השנים האחרונות היה גידול של 47% במספר הרצים שסיימו מרתון בארצות הברית. ב-2011 אחד מכל 607 אמריקאים סיים ריצת מרתון. יותר מ-800 מרתונים מתקיימים כיום מדי שנה ברחבי העולם (יותר מ-720 מהם בארצות הברית), והגדולים ביותר (ניו יורק, בוסטון, ברלין, לונדון) מציעים פרסים כספיים נדיבים: חצי מיליון דולרים למנצח ולמנצחת.
הגידול בסכומי הפרסים, ובעיקר במספר המשתתפים, שדרג בעקביות גם את שיאי העולם במרתון. שיאי עולם במרתון אמנם אינם אובייקטיביים כמו שיאים אחרים באתלטיקה - בגלל ההבדלים הטופוגרפיים בין המסלולים - אבל גם כך קשה שלא להתרשם מהיכולת האנושית להשתפר בריצה. במהלך קצת יותר מ-100 שנים, שיא העולם לגברים ירד מ-2:55:18 שעות (ג'וני היינס האמריקאי במשחקים האולימפיים בלונדון ב-1908) ל-2:03:38 שעות (הקנייתי פטריק מקאו במרתון ברלין 2011). ההתקדמות של שיא העולם לנשים אפילו יותר מרשימה: מ-3:40:22 שעות בשנת 1926 (ויולט פירסי הבריטית) ל-2:15:25 שעות המדהים של פאולה רדקליף הבריטית ב-2003 (סרקו את הברקוד לצפייה בסיום המירוץ).
למרות זאת, לא מומלץ לצפות לשיא עולם במרתון שיסגור את משחקי לונדון 2012; לאורך ההיסטוריה האולימפית יש פער של תשע דקות בממוצע בין התוצאה הטובה בעולם באותה שנה לזמן של מנצח המרתון האולימפי. הפער הזה, כמעט באופן מתבקש לאור המסורת הפנטסטית של המשחקים, נעשה חלק מהמיתוס של המרתון האולימפי. "כמו כל מירוץ אחר למרחקים ארוכים", כותב צ'רלי לוביט בספרו, "המרתון האולימפי דורש כוח, אומץ וסיבולת. אבל הוא דורש גם משהו אחר, משהו שהסקפטיים אולי יכנו ברכת האלים".