1. בחודש שעבר עבר בקריאה ראשונה בכנסת חוק הסופרים. החוק, שגרר דיון ציבורי ארוך, קבע כי רשתות הספרים אינן יכולות לקיים מבצעים אטרקטיביים על חשבונם של כותביהם. החוק מציע תמלוגים קבועים לסופר, לפחות בשלב הראשוני אחרי הפצת הספר, ומגבלה על המועד בו תפצח הרשת במבצע רצחני.
ספר, אומר בעצם המחוקק, אינו קוטג'. הוא לא מוצר צריכה, הוא נכס תרבות. על שר התקשורת, שרת התרבות וחברי הכנסת לזכור זאת כשיגיע לפתחם נושא החבילות הצרות בטלוויזיה הרב-ערוצית.
טלוויזיה מקורית היא יצירה ולא מוצר צריכה. בישראל מחויבות הוט ו-yes להעביר 8% מכלל הכנסותיהן להפקה מקורית. כניסה של גורמים חדשים לשוק הזה תקטין בהכרח את ההכנסות ויחד עם זאת את ההשקעה של החברות בדרמה ובתעודה. הדבר יפגע מהותית בשוק היצירה הטלוויזיונית הישראלית, שאנו כה אוהבים לחזות בהצלחתה בעולם.
הפתרון המהיר, לכאורה, יהיה להטיל על הגופים החדשים שמבקשים להיכנס לעולם התוכן - סלקום ופרטנר למשל - חובת השקעה דומה. אז אולי תזרום כמות כסף דומה לשוק, אבל אין פה בשורה. התכנים שיופקו יהיו דלי-תקציב ונחותי-הפקה הרבה יותר ממה שהורגלנו אליו עד עכשיו. לא "סרוגים", לא "עספור" ולא "בטיפול".
המשוואה פשוטה: יותר גופים מתחרים, יותר תכנים מופקים (אם על כולם מושתתים חובות רגולטוריים) בהרבה פחות כסף שווה איכות נמוכה יותר של יצירה ישראלית.
שר התקשורת נחוש לפתוח גם את השוק הזה לתחרות, ואפשר להבין אותו. אם טכנולוגית אפשר, אסור להגביל. אבל עליו להבין שזמן מסך אינו זמן אוויר, ויצירה ישראלית היא נכס תרבותי שיש לקדם ולא לדכא.
דרך אחת לעשות זאת היא לחייב את החברות החדשות שנכנסות לזירה במכסה משמעותית של השקעה בהפקה, לפני שהם מביאים מנוי ראשון.
yes, לצורך השוואה, השקיעה ב-2001, שנת עלייתה לאוויר, 7.5 מיליון שקל בתוכן; 50% מסכום זה הושקע בדרמה ותעודה. בשנת 2002, בעודה צעירה ומעוטת הכנסת, השקיעה חברת הלוויין 10 מיליון שקל בשוק הישראלי.
אך הנטל לא חייב להיות רק על הגופים המשדרים. במדינות שונות בעולם כרכו פעילות עסקית של חברות מסחריות, שאינן קשורות בהכרח בתוכן, בחובת השקעה ביצירה המקומית. בברזיל אחוז מכל דקת זמן אוויר של חברות הסלולר עובר ליצירה, ובקוריאה יצרניות הרכב והטכנולוגיה חויבו להשקיע בטלוויזיה.
אולי כשיופנם גם פה הערך הלאומי של התוכן, ישולבו גופים מתעשרים בתעשיית היצירה.
2. זירת "הישרדות" לא נרגעת, מאז שרשת עשתה לערוץ 10 מעשה בוקי נאה והצליחה לחטוף את הפורמט הנחשק. למרות שלל הדוקומנטים המשפטיים שהצדדים שולפים בכל רגע, ברור כי יש פיסות נעלמות שיכלו לשפוך אור על כל הפרשה.
בהיעדרן, חשוב לשים לב בקפידה לתזמון ההודעה על רכישת הפורמט על-ידי זכיינית 2. זה קורה רגע ממש לאחר שנעלם מפה יעקב אגם, אותו ישראלי-אירופאי עלום שהיה מועמד פוטנציאלי להשקעה בטלוויזיה המסחרית.
הוא הגיע בגלל ערוץ 10, אבל נשאר בגלל רשת. היא שעניינה אותו יותר, תוך ידיעה שחיסול התחרות מכיוון ערוץ 10 תהפוך אותה אטרקטיבית יותר.
האם אגם, שגורמים מספרים כי אודי אנג'ל, בעל המניות של רשת, הקסים גם אותו, מחזיק בידו את החלק החסר בעסקה שאולי תשנה לעד את יחסי הכוחות בטלוויזיה הישראלית?
3. אין להתנחם בעובדה שירדו לעת עתה מקרן נויבך. בעוד הטקטיקה לדחיקת האג'נדה החברתית שהיא מנהיגה הייתה להציב לידה מגיש נוסף, ישנן שיטות אחרות לדיכוי תפיסות דומות ברשות השידור.
כך למשל במקרה של הפרשן הכלכלי עודד שחר. העיתונאי הוותיק בעל הגישה הסוציאליסטית המוכרת נתפס דווקא כחביב על הנהלת רשות השידור הנוכחית. כה חביב הוא, עד שבאחרונה אפשר לראות אותו במרבית השבוע דווקא כמגיש מהדורת "מבט".
וכששחר מקריין את מבט, מי מפרשן את המציאות הכלכלית? את הגזירות? אף אחד. האם הפעם הצליחה רשות השידור לסתום פה לעיתונאי ביתר אלגנטיות?