אייג'יזם, וליתר דיוק הגילנות (אפליית מבוגרים) הפסיבית, החצי-סמויה, היא קללה שעדיין מעיבה על תעשיית המוזיקה הפופולרית. גם אחרי המהפכה הדיגיטלית שריסקה את תעשיית המוזיקה, ואחרי שהובהר סופית שבשוק ההופעות החיות הכיסים, כלומר הכרטיסים, כלומר העולם הכלכלי, שייכים בעיקר לאמנים הוותיקים, עדיין שלטת תחושת העולם השייך לצעירים. מיק ג'אגר, פול מקרטני, ברוס ספרינגסטין ובונו צובעים את השיער, ובעוד האמנות שלהם בהחלט אינה ילדותית או מתיילדת או מחניפה לדורות הצעירים, ברור שלתחושתם הם עדיין משחקים במשחק הנעורים.
ברמת הפרט זה הרי לגיטימי לחלוטין, וכמובן שכבר נתקלנו גם ביצירות מופת של אמני רוק מבוגרים כמו לו ריד ובוב דילן שכתבו ושרו על הזדקנות, מחלות וקרבת המוות. ועדיין, האלבום החדש של פאבליק אנמי עושה משהו שרק קומץ מוזיקאים בתרבות הפופ העזו לעשות. הדוגמאות האולי יחידות הן לו ריד וואן מוריסון. האחרון החל מסוף שנות ה-60 לחבוט בתקשורת בשיטתיות, התנכר לסלוגן שהוצמד לו בראשית הקריירה כ"אדם צעיר וזועם", וטען ששיווקו כאמן פופ צעיר לצעירים מרדד את אמנותו ועבודתו. ולו ריד אמר מהתחלה שכל שאיפתו היא לכתוב באלבומיו את "הרומן האמריקאי הגדול" ושכל קישור שלו לפופ ולתרבות הנעורים מוטעה לחלוטין.
עכשיו גם צ'אק די, מנהיג פאבליק אנמי, מצהיר, ועוד עושה זאת בשיריו, שהוא מחוץ למשחק. לטעמי, הוא כותב הטקסטים הפוליטי החשוב ביותר בפופ האמריקאי שאחרי בוב דילן, ואת מקומו בפנתיאון המוזיקלי, תרבותי, סוציולוגי של ארה"ב הבטיח לפני 20 שנה, אחרי שלושת אלבומי המופת הראשונים של להקתו. די הוא שטבע את ההשוואה של ההיפ-הופ כ"סי.אן.אן. של הקהילה השחורה", ו"הילחם ברשויות" של פאבליק אנמי היה האמירה החברתית השחורה הכי משמעותית במוזיקה מאז ימי הזוהר של סם קוק, קרטיס מייפילד, ג'יימס בראון, מארווין גיי וסטיבי וונדר בשנות ה-60 וה-70.
קולעים בול
פאבליק אנמי כבר מזמן אינם מוכרים מיליוני עותקים כבשנות זוהרם לפני 20 שנה, ולמרות כמה רצועות מצוינות מדי אלבום, גם המחץ הצלילי שלהם עומעם. מי שחטיבת ההפקה שלה עשתה עם סאמפלרים בסוף שנות ה-80 מה שג'ימי הנדריקס עשה עם גיטרה חשמלית עשרים שנה קודם לכן, הפכה מלהקה מובילה ומהפכנית ללהקה שנאמנה למורשת ולמסורת של עצמה. וזה בסדר גמור. אבל עכשיו, באלבום הטרי, צ'אק די החליט להילחם בגילנות, וזה, כאמור, מחזיר אותו לצד המרדני במפת הפוליטיקה של הפופ. ב"rltk", "דיבור אמיתי" הוא מעיד מה ששום ראפר ואולי אף אמן פופ אחר לא אמר בצורה כה גלויה בשיר: "בגיל שבו אני נמצא היום, אין לי שום צידוק אמיתי לפתוח את הפה אם איני יכול ללמד משהו". בגיל 52 די לא רק מצהיר שאינו צעיר, אלא מדבר על הפער בינו לבין הצעירים ממנו. וזה דבר שנורא מעט אמנים הרשו לעצמם להגיד בשירים. כנראה שזה לא מאוד חכם, תדמיתית, להחצין את החיץ הזה בינך לבין כוחות הקנייה האדירים של הצעירים. גם אמני היפ-הופ שהתבגרו היטב, כמו חברי הביסטי בויז או נאז, אולי הפסיקו להחניף לצעירים, אבל אף פעם לא ממש הכריזו בשיריהם על פערים בתפיסה התודעתית הנובעים מעניין הגיל.
ועכשיו צ'אק די שר ב"לא יזיזו אותי" ש"היום כבר אי אפשר ללמוד מתקליטים, כשמקשיבים רק ל-15 שניות מכל שיר". וברור שהוא מכוון את חיציו הרבה יותר גבוה מאשר למוח, ללב ולתודעה של האנשים שגילם שליש משלו.
ב"הובר מיוזיק" הוא מציין שמות ספציפיים של התאגידים וחברות בידור ותקשורת שלדבריו מתעללים במוזיקה ומסכם: "הרדיו, האינטרנט, הטלוויזיה, שמים לך יד אחת בכיס ויד אחת במוח, ופשוט שואבים ממך גם את כספך וגם את תודעתך".
במלאת 30 שנה להקמת הלהקה, פאבליק אנמי תוציא אלבום נוסף כבר בסתיו הקרוב ותצא למסע הופעות. ספק אם תשוב להצית את הנוער האמריקני כפי שעשתה בעבר, והחדש שלהם אינו אלבום מושלם. השיר הפותח מנסה להיות תשובה עדכנית ל"הילחם ברשויות" המופתי ההוא, ולא מצליח. וכרגיל רוב הרגעים שבהם שר פלייבור פלייב, מעין ליצן החצר לצידו של די, אינם מספקים. ועדיין, עוד לא קם בהיפ-הופ אמן חד כמוהם, והקול של צ'אק די נותר ייחודי, צלול, וכה נדיר. בשיר הנושא כאן, הוא מוחה על שגם באמריקה של אובמה לא הרבה השתנה, ושעדיין רוב הגיבורים שלו לא מופיעים על בולים.
בין שלל הענקים הלא-לבנים הוא מונה, למשל, את מוחמד עלי, אנג'לה דייוויס ומארקוס גארבי. ובעולם מתוקן גם צ'אק די הוא גיבור שהיה ראוי לחותמת ולהכרה רשמית בדיוק כמוהם. כמובן, האירוניה היא שהוא מקונן על האפליה הזו בעידן שבו השימוש בבולים יעבור תיכף מהעולם. אבל נדמה שלשימוש בשירים של פאבליק אנמי זה לא יקרה אף פעם.