רק תמונות נשארות בראש. ההורים של השחיין הצעיר והמפתיע צ'אד לה קלוס בוכים, וגם הבן שלהם מזיל דמעות בזמן ההמנון הדרום אפריקאי; יוסיין בולט חוגג אחרי הזכייה הכפולה ההיסטורית ב-100 וב-200 מטר בשתי אולימפיאדות רצופות; דייויד רודישה הקנייתי מסתכל בחוסר אמון בשלט האלקטרוני שמודיע על שיא עולמי חדש אחרי ריצה מדהימה ב-800 מטר; להבה אולימפית המורכבת מ-204 לפידים בודדים, אחד לכל מדינה משתתפת; מגרש כדורעף חופים בלב לונדון, על רקע בית ראש הממשלה הבריטי. כשהקרקס עובר הלאה, אנחנו נשארים עם הזיכרונות.
העולם, מסתבר, עבר מהפיכה מבלי שנרגיש. נשיא ארצות הברית הוא שחור. הרוסים הם האנדרדוג. הגרמנים הם לוזרים סימפטיים. הסינים מאורגנים ויעילים מכולם. כל זה מתבטא במשחקים האולימפיים, אבל יש עוד: אתלט ללא רגליים משתתף בגמר אולימפי. האמריקאי המוביל שמח על מדליית ארד בגמר הספרינט. יותר מזה? האמריקאים לא שומטים את מקל השליחים. אפילו פעם אחת.
להלן ארבע נקודות שנזכור מלונדון 2012, אחרי שהמשחקים ישקעו שוב באבק היומיום:
1. הספורט. ספורטיבית, המשחקים בלונדון לא יצרו סערה גדולה. הישג היסטורי היה אולי רק למו פראח הבריטי הצנוע והאהוב, שזכה גם ב-5,000 מטר וגם במרחק הכפול בריצות גאוניות, נישא על כנפי עידוד חסר תקדים. ולרביעיית השליחות האמריקנית ב-4X100, ששברה שיא מירכתי ההיסטוריה, של מזרח גרמניות מסוממות מעל הראש משנות השמונים. ולבולט, כמובן, שביסס עצמו כאצן מהפכני, כנראה הטוב אי פעם - אבל אחרי מה שהוא עשה בבייג'ין, זה כבר לא ממש בלתי יאומן. אפילו השיא הג'מייקני ב-4X100 לא עורר סערה גדולה מדי.
זה לא שהרמה לא היתה גבוהה כמו תמיד, אבל אולי בגלל סערת חליפות השחייה והפריצה קדימה של הישגים שהייתה לפני ארבע שנים, תשומת הלב עברה למקומות אחרים. לסיפורים האישיים המדהימים. לסיום הקריירה חסרת התקדים עם 18 מדליות זהב ו-22 בכלל של מייקל פלפס, לפריצה של ראיין לוכטה ומיסי פרנקלין בבריכה, לסנסציה הסינית יה שיוון, להתהוות האגדה של בולט. לניצחון של אנדי מארי בטורניר הטניס בווימבלדון על פדרר.
2. לונדון, בריטניה. יש ענף כזה, של עיתונות הספורט העולמית, שמתבסס על תחקיר של קשיים ארגוניים לקראת מפעלים ואירועים גדולים. במקרה של לונדון, סייעה להתפתחות הענף התקשורת הבריטית הסקפטית, החשדנית והחששנית מטבעה. מה לא שמענו: על קשיי ביטחון ותחבורה, על מחירי כרטיסים מופקעים ויציעים ריקים, על סלידה בריטית מהמשחקים ואווירה של בית קברות. הכל התברר כשטויות הזויות. יש שלושה קהלים שצריך לדאוג להם בזמן המשחקים, וזהו. כל שלושת הקהלים הללו קיבלו את מה שהם ביקשו ויותר מכל, ובזאת הפכו המשחקים לטובים אי פעם.
הקהל הראשון הוא של האתלטים. אלו התלוננו על תנאים סטריליים בזמן משחקי בייג'ין המרוחקים. אבל ללונדון הגיעו בני המשפחות והחברים (כי משום מקום זו לא בעיה להגיע ללונדון). הכפר האולימפי היה ענקי וכלל את כל מה שצריכים אתלטים ביום-יום. בסמוך לכפר ולאצטדיון שימש הקניון הענקי ליד תחנת הרכבת כמקום המפגש של הספורטאים עם האוהדים. מלבד זאת, אורגנו ברחבי העיר אזורי חגיגות, וכל התאחדות דאגה שהאתלטים שלה ירגישו בנוח.
הקהל השני הוא זה שהגיע לתחרויות. הצופים היו אלו שדאגו לתת לספורטאים דחיפה ואווירה שלא ישכחו. דויד שטורל הגרמני, שזכה בכסף אולימפי בהדיפת כדור ברזל, רק מלמל "טירוף, טירוף מה שהולך פה". וזה היה בבוקר, במוקדמות של מקצוע שמתרחש תמיד מול יציעים ריקים, וזוכה לתשומת לב מינימלית בדרך כלל אפילו במשחקים האולימפיים. בלונדון היו שם 80 אלף איש מול ספורטאים איזוטריים. קהל שמבין ספורט, שרוצה ואוהב להתלהב ולהרעיש. 300 אלף איש שמילאו את הפארק האולימפי מדי יום. "תפסיקו להיות כל כך רציניים. שתו אתנו לחיי האולימפיאדה!", הפציר תושב מזרח לונדון בכתב הערוץ הראשון הגרמני לפני המשחקים. לונדון חגגה ברחבי העיר משחקים שמחים, רב תרבותיים במובנים הכי חיוביים של המונח. כל הציפיות התמלאו, ויותר מכך. כל החששות המופרכים ממילא התבדו, עיר המיליונים לא התפרקה בגלל המסיבה וכמיליון מבקרים שהגיעו אליה. עבור הבריטים הושגה המטרה, ולפחות לזמן קצר הממלכה אכן הרגישה מאוחדת.
הקהל השלישי שלא נזנח הוא של צופי הטלוויזיה ברחבי העולם, אלו שמממנים את המשחקים, והאירוע נתפר עבורם. מעולם לא הועבר אירוע ברמת צילום של משחקי לונדון: ערוצים שמשדרים בו-זמנית, זוויות צילום מרתקות מאלפי מצלמות, ובעיקר, הטכנולוגיה המתקדמת בעולם: צילום תלת-ממדי בהתעמלות, מצלמות על-פני קילומטרים של כבלים שליוו מלמעלה את החותרים, צילום וירטואלי ממגרשי הרכיבה וכדורעף החופים. בקפיצות למים הופעלה מצלמה שנפלה במקביל לקופצים, כדי לצלם כל שלב בקפיצה. בשחייה הצורנית הופעלה מצלמה שפועלת בו-זמנית מעל ומתחת למים, ומתקנת באמצעות מחשב את שינויי הפרופורציה כתוצאה מכך. זה היה השידור הטלוויזיוני כפי שייראה בעתיד.
3. נשים. אלו היו המשחקים של המין היפה. לראשונה הותר לנשים להשתתף בכל ענפי הספורט המותרים לגברים (אגרוף היה המבצר האחרון שנפל), וכיום ענף הספורט המגדרי היחיד הוא דווקא השחייה הצורנית האסורה לגברים. יותר מזה: כל ועד אולימפי שהשתתף במשחקים שלח ספורטאיות למשחקים. מספר המשתתפות הגיע ל-4,860, "רק" חמישית פחות מהגברים, עלייה של 5% לעומת בייג'ין.
4. מדליות. עם סיום המלחמה הקרה ו"קץ ההיסטוריה", התמוטטו בריתות ויריבויות, וחלק מהמוטיבציה להישגים אולימפיים אבד. במקומם עלתה הגלובליזציה, ברחבי העולם התחילו להכיר בחשיבות ההישגים הספורטיביים כלפי פנים וכלפי חוץ. פתאום מדינות האגן הקריבי מהוות כוח של ממש, למרות ננסיותן והפיגור הכלכלי שלהן. זו המגמה שתשפיע על הספורט העולמי בשנים הקרובות, כמו גם הפריחה במרכז אסיה, באיזור ההשפעה הטורקי. מדינות כמו קזחסטן, טג'יקיסטן, אזרבייג'ן, וגם איראן ואפגניסטן משקיעות בספורט. וגם טורקיה עצמה, כמובן.
את התוצאות ראשונות ניתן היה לראות כבר בלונדון, ולאור השאיפות הטורקיות והאזריות לאירוח משחקים אולימפיים, גם זו מגמה שמעניין יהיה לעקוב אחריה. רק כדי לסבר את האוזן: מדינות ברית המועצות לשעבר זכו ביותר מדליות זהב, ובחמישים אחוז יותר מדליות מאשר ארה"ב.
מי שכבר נהנה מפירות ההשקעה זו בריטניה, עם 29 מדליות זהב מהדהדות ו-65 מדליות בכלל (מקום שלישי בטבלת המדליות, אחרי ארה"ב וסין). וזאת למרות שרק ביום החמישי של המשחקים, אחרי שה"סאן" יצא בכותרת ראשית שרמזה לכישלון ענק ("איפה הזהב שלנו?"), שברו החותרות הבריטיות את הקרח עם זהב בריטי ראשון. גם קוריאה, שם נרדף להצלחת מדינות הטיגריס מדרום מזרח אסיה, הנחילה מורשת ספורטיבית עם אירוח משחקי סיאול ב-1988. מהמקום העשירי בברצלונה 1992, עלתה קוריאה בטבלת המדליות ובלונדון סיימה חמישית. לפני גרמניה, איטליה וצרפת, שסובלות משובע וממיעוט השקעה בספורט.
הדוגמא הקלאסית היא כמובן הרפובליקה העממית סין. זו שהמשחקים האולימפיים הראשונים שלה היו ב-1984. במשחקים המלאים ב-1988 זכו הסינים ב-5 מדליות זהב. 24 שנה מאוחר יותר, ולמרות פיזור גדול יותר של המדליות, סין מסיימת שנייה בטבלה עם 38 מדליות זהב ו-87 מדליות בכלל, ומבססת עצמה כמעצמת הספורט השנייה בעולם ליד ארה"ב.