אחרי שטעמו מפרי עץ הדעת, הם תפרו לעצמם בגד מעליו הרחבים של עץ אחר, תאנה שמו. ההמשך ידוע. אדם וחוה גורשו מגן העדן, אך למרבה המזל עצי התאנה נקלטו היטב גם במחוזותיהם של בני התמותה, וכך הגירוש נעשה יותר נוח. מאז לא היה טיול נעורים של קיץ שבו לא היינו מגיעים לבסוף לאיזה עץ תאנה ענקי, רצוי ליד מעיין, קוטפים את הפירות ומארים את המתוק החושני הזה היישר למחזור הדם.
מי שבורח בימים אלה ממישור החוף להרי ירושלים מוזמן להיכבש בסיפורם ההיסטורי ובקסמם של כמה עצי תאנה במבואותיה של עיר הבירה. את המסלול, המשלב נסיעה ברכב והליכה ברגל, נתחיל בעין גרס. לכל חובב תאנים מושבע יש עץ התאנה שלו, שאת פרטי מיקומו הוא אינו מגלה לאף אחד. אבל על התאנים של עין גרס כדאי שתדעו. את הגזעים של עצי התאנה הענקיים, שמעל למעיין עצמו, בקושי רואים. הנוף האדיר של העץ מכסה עליהם והאפלולית השוררת ביניהם צוננת ונעימה גם בקיץ הלוהט.
עץ האלה הסמוך, שענפיו נוגעים בענפי התאנה, עוד מוסיף לאווירת המסתורין. כשיורדים לתוך הסבך במדרגות החצובות בסלע מגיעים אל בריכת אבן קטנה שבמרכזה נובע מעיין קטן עם מים צלולים. בשיא העונה התאנה בוהקת בירוק וכמעט כורעת תחת הפרי, ועם תחילת הסתיו היא מתחילה להתכסות בצבעי שלכת.
המקום מספר גם את סיפורו של סמל ראשון קיריל גולנשין ז"ל, שנהרג בנובמבר 2006 בפעולה מבצעית בעזה. חבריו ליחידה, שחיפשו דרך להנציח את זכרו, ניקו ושיפצו את הבריכה ואת המעיין, ומי שמגיע לפינה הקסומה הזו יכול לעיין בספר הזיכרון המיוחד הנתון במעין קופסה, שמבין דפיו ניבטות גם פניו השוחקות של קיריל.
מיקום: בכרם ניר, בין נחל גרס למורדות שמורת סנסן, ליד עמק האלה.
הגעה: מכביש 1 פונים דרומה לכביש 38, ממשיכים עד צומת האלה ופונים מזרחה אל כביש 375 שעולה לצור הדסה. מול הכניסה ליישוב מטע, מדרום לכביש, נוסעים כמאתיים מטרים בירידה תלולה בכביש משובש שבסופו פונים ימינה לדרך עפר. הדרך מתעקלת שוב ימינה; ממשיכים בה בנסיעה כמאתיים מטרים, לאורכה של גדר אתר הניסויים להגברת ממטרים. במקום שבו הדרך מסתיימת, בקצה גדר האתר, מחנים את הרכב ויורדים ברגל בשביל תלול עד למעיין.
במרחק של כשלושים קילומטרים מפה, מצדו הצפוני של כביש 1, נמצא מעיין עין כפירה. כפירה הייתה אחת מערי הגבעונים, אלה שהיו לפי התנ"ך חוטבי העצים ושואבי המים של בני ישראל. לא ברור אם הם שאבו גם ממי מעיין עין כפירה, אבל כשיורדים בין סלעים קטנים ושיחים אל עבר ערוצו של הנחל, כאשר מעל לערוץ ממש מתנשא תל חפירה עגלגל, אפשר לנסות ולדמיין את חייהם של אותם נוודים שהתגוררו פה בימי קדם.
מכאן, אחרי כשלושים דקות של הליכה, פוגשים בעץ חרוב גדול הניצב בערוץ. ממשיכים ללכת בשביל צר שאינו מסומן בין עצי תאנה ורימון, מטפסים על מדרגות הסלע ועל הטרסות שמימין ומגלים את בריכת עין כפירה המפכה בצלה של תאנה גדולה ויפהפייה. ואז גם נרגעים בשקט של מי המעיין, הזורמים בקילוח דק בין שערות שולמית וצמחי סלע אחרים.
מיקום: נחל כפירה.
הגעה: מכביש 1 יורדים במחלף חמד לכיוון אבו גוש. במעגל התנועה הראשון ממשיכים ישר, ולאחר כשני קילומטרים פונים ימינה במעגל התנועה הבא, על-פי השילוט להר אדר. אחרי כ-300 מטרים פונים שמאלה, על-פי השילוט לנטף, ומחנים את הרכב כקילומטר וחצי לפני שער הכניסה ליישוב, ממש מול הפנייה המסומנת ליער פולין ולחוות הר הרוח. מכאן הולכים ברגל, על-פי השילוט לעין כפירה.
עוד כ-12 קילומטרים, ואנחנו בנבי סמואל. כשניצבים בגובה של 885 מטרים בראשו של הר שמואל, במקום שבו קבור על-פי המסורת שמואל הנביא, הוא נבי סמואל, מבינים מדוע המקום הוא אתר שצליינים עולים אליו לרגל זה דורות, ומדוע הוא מקודש על-ידי מאמינים בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות. הצלבנים, שקראו למקום הר שמחה, קבעו בראש ההר מצודה (שהשתמרה בחלקה), שממנה יכלו להשקיף על ירושלים בהדרה ובחורבנה.
גם השלטון המוסלמי המאוחר קידש את האתר, ובמקום הוקם מסגד. במלחמת השחרור ניטשו כאן קרבות קשים, ובמלחמת ששת הימים ננטש הכפר הערבי נבי סמואל אך המעיינות ובוסתני הפרי נותרו, והם כיום חלק מהגן הלאומי נבי סמואל, שנמצא למרגלות הר שמואל. עצי התאנה כאן יפים במיוחד, ומתאפיינים בכך שהם בעלי גזע אחד, זאת בניגוד לרבים מעצי התאנה בארץ שהם מרובי גזעים.
מיקום: גן לאומי נבי סמואל.
הגעה: מכביש 1 פונים לכיוון צפון מערב לכביש 436, לעבר שכונת רמות אלון. הגן נמצא כקילומטר אחד אחרי השכונה, בצמוד לכביש 436.
