לפני כמה שבועות כתב כאן אמיר וינטרוב על ההשתתפות שלו בליגות הטניס בארה"ב. אז הנה משהו שאולי קצת יפתיע כמה מכם: ליגות טניס הן יופי של פרנסה גם לחבר'ה שכבר פרשו מזמן. חתייארים כאלו. כמוני למשל.
הסיפור הוא כזה: לא הרבה יודעים על הקשר בין נבחרת הדייויס המיתולוגית שלנו משנות השמונים ומועדון צנוע בפרנקפורט בשם פלמנגרטן. אבל בשנים 1985-1996 שיחקו כל ארבעת השחקנים שלנו (עמוס מנסדורף, שלמה גליקשטיין, שחר פרקיס ואני) בליגה הגרמנית השנייה על משבצת השחקן הזר. התקופה היתה טרום-בוסמן וטרום האיחוד האירופי, ולכל קבוצה היה מותר להחזיק בסגל שחקן זר אחד. ב-1985 מנסדורף שיחק עונה אחת בפלמנגרטן, והוריש לי את המקום בעונה שלאחר מכן. במשך עשור הייתי השחקן הזר שלהם, כשגליקשטיין ופרקיס משלימים את המשחקים מהם נעדרתי בגלל התחייבויות לסבב המקצועני.
הסיבה לקשר הישראלי היתה יוכאן ברודריק. ברודריק, ד"ר לכימיה שנולד במזרח גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה הנשיא הבלתי נלאה של המועדון. לברודריק היתה חולשה לישראלים, הוא פשוט העריץ כל דבר ישראלי, ביקר בארץ לא מעט פעמים ונתן לנו יחס של מלכים כשהיינו מגיעים לגרמניה.
המשחקים בליגה בגרמניה היו אתנחתא מרעננת עבורי, יציאה משגרת האינדיבידואליזם. מבחינת טניס, זו היתה עבודה ממשית. המועדונים לקחו את המשחקים בצורה רצינית, האצטדיונים שנחשפנו אליהם היו מטופחים וגם לא מעט קהל הגיע לראות אותנו.
ברודריק נפטר משבץ בגיל 50 בשנת 2001, ומאז מועדון פלמנגרטן כבר לא מה שהיה. כל ההקדמה ההיסטורית הזאת היא כדי לספר שחלק מהשחקנים הוותיקים של המועדון המשיכו לשחק בליגות הוותיקים במועדונים סמוכים לפרנקפורט, ואני שומר איתם על קשר עד היום. אחד מהם הוא פיליפ שטוקהופ, שעדיין מתחרה בליגה שנקראת "בונדסליגה 40 פלוס", הליגה הראשונה בגרמניה לגילאי 40 ומעלה. מסתבר שהמועדון של שטוקהופ נקלע לצרות בתחתית הליגה ולמכת פציעות לקראת סוף העונה "גלעד", הוא שלח לי הודעה בפייסבוק,"אנחנו צריכים שתבוא לגרמניה ותציל אותנו מירידה, יש לנו משחק במחזור האחרון מול היריבה שלנו בתחתית, קרב ראש בראש, מי שתפסיד יורדת ליגה. השחקן מספר שתיים שלנו נפצע ואין לנו ספסל, אני מטיס אותך לפרנקפורט, כל ההוצאות עליי, אתה צריך לשחק משחק יחידים אחד ומשחק זוגות אחד".
הנה, חשבתי לעצמי, בתוך כל הזבל של הפייסבוק מצאתי טיסה בחינם לגרמניה.
למרות שלא שיחקתי משחק רשמי מזה שלוש שנים לא יכולתי לאכזב את חברי לקבוצה, וכך מצאתי את עצמי בגיל 45 עולה על מטוס לפרנקפורט להשאיר את הקבוצה בליגה. הנסיעה היתה כמו מסע במכונת זמן: מסתבר ששום דבר לא השתנה מאז ימי שנות השמונים העליזים. יש בגרמניה ליגת ותיקים שוקקת. למעשה יש ליגות לכל קבוצות גיל עד הגיל המופלג של 85! בליגות הללו משחקים לא מעט שחקני עבר גדולים כמו פול הארהאוס ההולנדי (מס' 1 בעולם לזוגות ו-18 ביחידים), ברנד קרבכר הגרמני (22 ביחידים בשנות התשעים) ומתגלגלים לא מעט סכומי כסף. בקיצור, מדובר בליגה מקצוענית לכל דבר.
התנאים במועדון היו של טורניר מקצועני כמו "בימים ההם", ולהפתעתי הגיע קהל לא מועט שהיה די מעורב במשחק. למשך יום אחד חזרתי מהקבר וזכיתי להיות שחקן עם כל המשתמע מכך - ההנאה של לחזור להתחרות, האדרנלין, המתח, השמחה אחרי הניצחון והתוגה והתסכול אחרי הפסד, הכל חזר אליי.
כל קבוצה מורכבת משישה שחקנים שמשחקים שישה משחקי יחידים לפי הדירוג שלהם. על כל ניצחון מקבלים נקודה, כשאחרי משחקי היחידים משוחקים שלושה משחקי זוגות, והקבוצה שמשיגה 5 נקודות זוכה במשחק כולו. כדי לחסוך בזמן ולרכז את המאמץ לכמה שעות (בכל זאת, כולם אנשים עובדים), משחקי היחידים משוחקים במקביל וכנ"ל הזוגות. הקהל נודד ממגרש למגרש בהתאם לתוצאה, כאשר למשחקים שמסתיימים אחרונים מתקבץ כל הקהל ונוצרת אווירה נהדרת.
המשחק עצמו היה שקול כצפוי. אחרי משחקי היחידים התוצאה היתה 3-3 והכל נפל על משחקי הזוגות. היריב שלי ביחידים היה ספרדי בשם קרלוס קוסטבו, מומחה חימר שמתרוצץ מדי שבוע בטורנירי הוותיקים. מתברר שיש לא מעט כאלה כמו קוסטבו, שממש הופכים את הטורנירים האלו לעבודה קבועה לכל דבר.
במערכה הראשונה עוד שלטתי במשחק, זכר לימים הטובים, אבל אחרי שזכיתי במערכה הראשונה הבנתי שנגמר לי הדלק בטנק ואחרי משחקון ארוך בתחילת המערכה השנייה החלטתי לזרוק את המערכה השנייה, כלומר לשמור כוח ולהמר על המערכה השלישית שמשוחקת רק בפורמט של שובר שוויון. בגילאי הוותיקים לא משחקים מערכה שלמה במצב של 1-1 במערכות אלא שובר שוויון עד 10 נקודות.
ההימור השתלם? אז ככה, לשובר השוויון הגעתי באמת רענן יותר אבל אחרי משחק צמוד ונקודות מרתוניות הגעתי לאפיסת כוחות במצב של 8-8 בשובר השוויון, מצב שבו לא ידעתי אם אני הולך להקיא, לקבל התכווצויות שרירים, התקף לב, או הכל ביחד. קריסה של כל המערכות הובילה להפסד 10-8. למזלי אחרי מנוחה קצרה כבר הייתי צריך לשחק משחק זוגות ולא היה לי אפילו זמן להתאכזב מההפסד, כי בזוגות ניצחנו בדרך להישארות בליגה.
אחרי המשחק נשארנו לארוחה המסורתית עם הקבוצה המארחת, כלל ברזל בליגה, שכללה סטייק ושפטצל (אטריות גרמניות) וכמובן בירות ללא הגבלה כיאה למסורת הגרמנית, והנה לכם תרבות ספורט במיטבה. היה שווה לחזור לשחק טניס תחרותי ולו ליום אחד למרות שלקח לגוף שבוע להתאושש מהטראומה.
***
בואו נשים לרגע את הקטע החווייתי בצד. הסיפור הזה של טניסאים שעובדים בליגות מקצועניות בגילאים מאוחרים הוא יותר מצורך לשחזר את הנעורים, אלא עבור חלק מהם צורך כלכלי לכל דבר. הצורך הזה נובע מזה שבחלק גדול מהענפים העיסוק בספורט מקצועני לא מסדיר שום עניינים של דאגה לעתיד, כלומר פנסיה.
לכל מגזר בריא צריך שתהיה תכנית פנסיה מכובדת וכנ"ל לגבי מגזר הספורט המקצועני (ואל תתפתו להאמין לקלישאת "הספורטאים העשירים", כי הרוב הגדול מאוד לא מתפרנסים בכבוד). לספורטאים מקצוענים יש תוחלת חיים קצרה מאוד, מקסימום 10-15 שנה (לרוב בערך חצי מזה), שבה הספורטאי אמור להרוויח כסף שיסדר אותו לכל החיים. אלא שלא תמיד זה מסתדר. למעשה רוב הספורטאים המקצוענים חייבים להמשיך לעבוד אחרי הפרישה ותכנית פנסיה אמורה לעזור לאלה שלא הסתדרו כל כך.
למג'יק ג'ונסון לא ממש מזיז הצ'ק השנתי של 47 אלף דולר שהוא מקבל עבור 13 שנות שירותו ב-NBA, אבל לאלן אייברסון או אנטואן ווקר שהרוויחו מיליונים ופשטו רגל הפנסיה יכולה להיות קרש הצלה קטן. עמרי כספי, למשל, שהשלים בעונה האחרונה את העונה שלישית שלו ב-NBA נכנס לתוכנית הפנסיה של הליגה שקובעת כי כל מי שהשלים שלוש עונות בליגה הטובה בעולם ייהנה החל מגיל 62 מפנסיה קבועה. במקרה של כספי - בסביבות 60,000 דולר בשנה. ב-NFL הוסדר חוק שמאפשר לשחקנים לקבל פנסיה החל מגיל 55, אמנם כמה עשרות אלפי דולרים בודדים, אבל גם זה משהו. גם הפרמיירליג האנגלית בכדורגל דואגת להסדרי פנסיה מעולים לשחקנים ששיחקו בליגה.
אלא שלא כל ליגה או ענף מקצועני דואגים לעניין הזה. הטניס הוא אחד מהענפים שקצת תקועים מאחור, מה שגורם בין היתר לתופעות של שחקנים שמנסים להשלים הכנסה גם אחרי סיום הקריירה. לדוגמה, סטיב קרולביץ בן ה-60 ששיחק בסבב במשך שמונה שנים בשנות השבעים והשמונים ואף שיחק בנבחרת הדייויס הישראלית בעבר כמתאזרח, מקבל 400 דולר בחודש פנסיה, סכום שלא ממש עושה הבדל. "אנחנו הוותיקים אכלנו אותה",הוא אומר לי בשיחת טלפון מביתו שבבולטימור, "בתקופה שלנו הסבב עוד לא הרוויח כסף גדול, זה סכום מביך. אני מבין שהדור שאחרי 1990 כבר יקבל פרמיות יותר גבוהות".
אבל גם הדור של אחרי 1990 שאליו אני שייך לא יתעשר בגלל הפנסיה. בטניס הקריטריון להיכנס לתכנית הפנסיה הוא השלמה של 5 שנים לפחות ברמת דירוג גבוהה שמקנה כניסה להגרלה הראשית בטורנירים גדולים לפחות 14 פעמים בשנה. זה לא קל. מי שכן מצליח להיכנס לקריטריון הפנסיה, עבורו לפחות הפרמיות מתחילות בגיל 49 ונמשכות 20 שנה. ניתן לקבל את הכסף כסכום חדשי או שנתי ובמקרים מסוימים גם ניתן לקבל צ'ק על כל הסכום.] כשהוצגה התכנית בשנות התשעים, קיווינו בסבב שהפנסיה תעניק לנו תשואה הרבה יותר גבוהה לעת זקנה. התחזיות היו ורודות ובאמת בשנים הראשונות התשואות היו גבוהות, אבל אז החל המיתון וכמו בשאר המגזרים קרנות הפנסיה סבלו והיום הגיעו לשפל.
יש לי תחושה די חזקה שאת רוג'ר פדרר, פיט סמפראס, או רפאל נדאל הסיפורים הללו על קרנות הפנסיה של הטניסאים קצת פחות מעניינים.