במרתפי הבורסה, ברשימת השימור, נסחרת בשווי של מיליון שקל פחות או יותר חברה העונה לשם פרופיט תעשיות בנייה. בתקופת הגאות בשווקים הצליחה חברת ההשקעות של צבי יצחקי ובנו גיא לגייס מאות מיליוני שקלים באג"ח, לטובת השקעות בשווקים האקזוטיים של רומניה, פולין, גרמניה ושוויץ.
המפולת במחירי הנדל"ן בשוקי העולם גרמה לכך שמאז מאי 2009, עת החלה פרופיט לגבש הסדר חוב ראשון עם מחזיקי האג"ח, עסוקה החברה - כך עולה מדיווחיה התכופים לבורסה - בעיקר בדיונים עם המחזיקים לגבי הסדר נוסף, לתשלום חוב של יותר מ-200 מיליון שקל. זאת, בעת שמועד התשלום בפועל נדחה פעם אחר פעם.
וזהו, בקליפת אגוז, הבלוף של רבים מהסדרי החוב הגדולים הנידונים כיום בשוק ההון. חברות שגייסו סכומים דמיוניים מהציבור, על סמך תרחישים אופטימיים להפליא ביחס להשקעות שאותן ביצעו, ושהיום, בעקבות הירידה התלולה בשווי הנכסים, כבר ברור כי לא יצליחו לעמוד ולו במקצת מהחזרי החוב שלהן.
קחו, למשל, את הסדרי החוב של דלק נדל"ן (יצחק תשובה), אמפל (יוסי מימן), טאו (אילן בן דב) או קמן (רוני אלרואי), שנידונים זה תקופה ארוכה, שמגיעה לכדי שנה ויותר. לאף אחת מהחברות הללו אין כיום נכסים בני-מימוש, שיכולים לתמוך ולו במקצת החזר החוב למחזיקי האג"ח. למעשה, בנטרול החוב לבנקים, הן שוות פחות או יותר ל-0, ומכאן שכל הסדר חוב שייחתם בהן (פריסת תשלומים, המרת חוב להון והכנסת נכסים של בעל השליטה) רק ידחה את הקץ, ולא ישפר את מצבם של המחזיקים.
את זה יודעים היטב בעלי החברות הללו, הגופים המוסדיים שרכשו את האג"ח וכל הגורמים האחרים הנלווים לתעשיית הסדרי החוב - עורכי הדין, היועצים, חברי הנציגויות, הנאמנים ובתי המשפט שמאשרים את הסדרים.
ולמרות היעדר התועלת למחזיקי האג"ח בהסדרים הללו, ממשיכים כולם "לשחק את המשחק": לכנס ישיבות, להעלות הצעות למתווים כאלו ואחרים, לחשב את "התספורת" או את ה"אפסייד" הטמונים למחזיקים בכל מתווה ומתווה, וכמובן - לשלוח מפעם לפעם הצהרות לוחמניות בתקשורת לכיוונו של בעל השליטה.
מדובר במצב שנוח כמעט עבור כולם: בעלי החברה ומנהליה ממשיכים להתפרנס מקופתה המצומקת, הגופים המוסדיים מרוויחים הון תקשורתי, שמקזז במשהו את ההפסד המוחשי שגרמה ההשקעה שביצעו, ואילו עורכי הדין, היועצים והנאמנים מקבלים את שכרם מכספים שאמורים להגיע בעתיד לידי מחזיקי האג"ח. נחשו למי לא נשאר.
צריך להניח פעם אחת ולתמיד את הדברים על השולחן: אם לבעל השליטה אין הון חדש משמעותי שאותו הוא יכול או רוצה להזרים לחברה (ולרובם אין הון שכזה) מוטב להפסיק עם מריחת הזמן, לשלוח את החברה לפירוק ולהפסיק לפרנס את תעשיית הסדרי החוב.