קרבתנו לפתיחת שנת הלימודים הזכירה לי נשכחות: ה-1 בספטמבר 1969 היה היום שבו הלכתי לכיתה א' בעיר הולדתי וילנא, ולציון האירוע החשוב קיבלתי מהוריי מתנה - מנוי ל"אנציקלופדיה לילדים" בצירוף הכרך הראשון, "עולם המדע". הכרך נפתח בניבוי: בשנת 2000 יוכלו אנשים לשוחח באמצעות טלפונים ללא חוטים. הרעיון של טלפון אלחוטי באותה תקופה היה על גבול המדע הבדיוני, יחד עם המצאות נוספות שאנחנו לוקחים היום כמובן מאליו.
אבל זה בדיוק הפרדוקס: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, כך הפליאה שלנו קטנה יותר. הדור שלנו, המשופע בפלאי טכנולוגיה, לא מצליח אפילו להתקרב לאותה רמת הפליאה שעוררה המחשבה על טלפון אלחוטי בימים ההם.
חשבו, למשל, על GPS. כשאני נוסע בחזרה לביתי מיעד רחוק, אני מקיש את כתובתי. או-אז נשלח אות לחלל, ושם בחלל יודעים בדיוק היכן אני גר ומתחילים לכוון אותי: ימינה, שמאלה, בצע פניית פרסה. אני גם יכול לבחור את השפה שבה אני רוצה שיכוונו אותי - בחלל יודעים שפות רבות. האם זה מפליא אותנו? לא. לעתים אנחנו אף כועסים על כך שתוכנת ה-GPS עולה לאט ועל כך שבחלל לא יודעים לא מי זה היה אליהו נחייסי ולא היכן נמצא רחוב על שמו בבת ים.
ואם כבר אנו עוסקים בחלל, אז אני חייב לשאול: האם חשבתם פעם איזה מראה לא יאומן זה לראות שמיים מלאי כוכבים? המסאי האמריקאי ראלף וולדו אמרסון כתב כי "לו הכוכבים היו זוהרים לילה אחד בלבד כל אלף שנים, אז היו אנשים מאמינים ומעריצים דורות על גבי דורות את המראה של עיר האלוהים שנגלה לאבות-אבותיהם".
המשפט של אמרסון כה הרשים את אייזק אסימוב (מעבר להיותו אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני, הוא שימש גם כפרופסור לביוכימיה באוניברסיטת בוסטון), שהוא כתב בעקבותיו את סיפורו הנודע NIGHTFALL.
ואולי באמת הסיבה היחידה שלא כל האנשים מתפעלים ממראה כוכבי השמיים היא שהנס הזה מתרחש לעתים קרובות מדי לילה? אלף שנים זה יותר מדי זמן עבור דמיוני, אך בואו ונתאר לעצמנו שהכוכבים היו מופיעים ברקיע פעם בעשרים שנה: כמה היינו מצפים לזה! אבות היו מספרים לבנים על הנס שאותו ראו פעם ומכינים אותם ליום הגדול שבו גם הם יוכלו לצפות בנס הגדול.
סערה בכוס מים
אך לאמיתו של דבר, על מנת להתפעל ולהתפלא לא זקוקים אנו לגרמי שמיים. וולט ויטמן האמין שעלי עשב מופלאים לא פחות מאשר מסע יומם של גרמי השמיים; בסרט "אמריקן ביוטי" ישנה סצנה יפהפייה שבה אחד הגיבורים מוצא יופי עצום בכל דבר שהוא רואה, כולל שקית ריקה מתעופפת באוויר; וישנו ספר מחקר על מים, שבו הסביר המחבר כי הם מופלאים מכדי שיוכלו בכלל להיווצר. האם כוס מים מרטיטה את לבנו?
אנטואן דה סנט אכזופרי, מחבר "הנסיך הקטן", ולואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות", סברו שיכולת הפליאה והדמיון אופיינית מאוד לילדים, אך לעתים נעלמת תוך כדי הלימודים ותהליך ההתבגרות. בדעה דומה החזיק גם הפסיכיאטר הסקוטי הנודע רונלד ד. לאינג, אשר כתב בציניות: "הילדים נולדים מלאי דמיון, סקרנים ובעלי חלומות. הם לא מוותרים בקלות על התכונות הללו. חייבים לאהוב אותם ולדאוג להם על מנת לקחת את זה מהם".
לאה גולדברג, שציינה בספרה "האומץ לחולין" כי תודעת ילדים מתאפיינת בין היתר בכך שהכול מופלא בעיניהם, בוודאי הייתה מסכימה עם כל הנ"ל.
פרויד מעבר לאוקיינוס
בפרק הראשון של חיבורו "תרבות בלא נחת" (1930), כתב זיגמונד פרויד על חבר שסיפר לו כי הוא מחזיק ב"רגש אוקיאני". החבר שפרויד התכוון אליו הוא הסופר הצרפתי רומן רולן, ששלח לפרויד מכתב ב-1927, ובו תיאר את הרגש הזה בעקבות קריאת חיבורו של פרויד "עתידה של אשליה", הדן במקורות האמונה הדתית ורואה בה בעיקר סוג של אשליה (כפי שמרמזת הכותרת, באופן לא מאוד עדין).
ב"רגש אוקיאני" רולן התכוון לאותה תחושה שאנו מרגישים לעתים כאשר אנו מלאי פליאה על הכול, מבינים שיש משהו נצחי, חסר גבולות, כמו אוקיאנוס; לאיזה רגע של חסד שבו נראה לנו שהכול בדיוק כפי שצריך להיות. הרגש האוקיאני הוא מין צירוף של פליאה, יראה והכרת תודה אינסופית.
רולן ציין במכתבו לפרויד כי מדובר בסוג של הרגשה דתית הרחוקה מכל דוגמה דתית מקובלת, מכל טקס דתי או מדאגה להצלת הנפש. פרויד העיר שהוא עצמו לא חווה רגש זה מעולם. אדרבא, הוא ציין כי מכתבו של רולן הדהים אותו ולא נתן לו מנוח זמן רב. נדרשו לו שנתיים לענות על המכתב הזה.
מה כל-כך הדהים את פרויד? בעיקר העובדה שאיש משכיל כמו רומן רולן מסוגל לחוש רגשות כה פרימיטיביים (פרימיטיביים - לדידו של פרויד, כמובן). אין מה לעשות, אפילו לאנשים גדולים כמו פרויד קשה מאוד להשתחרר מ"אשליית הקונצנזוס" (כלומר: הגישה שכולם חושבים כמותם ולקיחת גבולות הדמיון הפרטי כגבולות העולם).
לדעתי, אם לחזור לתחילת הטור, התפקיד העיקרי של בית הספר הוא לשמר ולהכפיל את רגש הפליאה, את יכולת הדמיון ואת היכולת לשאול שאלות ולחלום חלומות. אסור שנפש האדם תזדקן לפני גופו.
haims@globes.co.il