שמעון אלון רחוק מלהיות טירון בעולם ההיי-טק. אבל האיש, שהספיק להיות אחד משלושת המנהלים הבכירים בסאיטקס, להיות מואשם על-ידי יריביו בנפילתה, וכמה שנים לאחר מכן להביא את פרסייס לאקזיט של 640 מיליון דולרים ולגזור קופון שמן, התרגש כמו ילד לפני שבועיים, כשהוזמן לסגור את יום המסחר בנאסד"ק ולצלצל בפעמון; אות כבוד לכך שהצליח לקחת את אטיוניטי, סטארט-אפ ותיק שכבר איבד תקווה ועמד על סף פשיטת רגל, לנער אותו ולהחזיר אותו בשבוע שעבר בהצלחה למסחר בנאסד"ק. על מידת התרגשותו יכולה להעיד גם העובדה שהחליט לקחת לטקס שניים מנכדיו, שניהם בני 8, בלי ספק מתוך תחושה שחשוב שיהיו עדים לפרק משמעותי בהיסטוריה המשפחתית.
אנחנו נפגשים שעות ספורות לפני שהוא ממריא לניו יורק, בביתו שבכפר שמריהו, המעוצב ברחבות בקווים רבועים, בסגנון תעשייתי, אבל עם איזה טאץ' רך וצבעוני, המתאים לאופיים של בעלי הבית. הבית הומה. בחוץ הנכדים הקטנים יותר משתכשכים בבריכה. בפנים המזוודות מחכות פתוחות לסיום האריזה. על המטבח משתלטת הצלמת ענבל כדי לצלם את אלון מדגמן הכנסת לחמים לתנור (ראו בהמשך). אפיית לחם והכנת תופיני שוקולד נמנים עם התחביבים שאסף במהלך השנים.
מתחת לשולחן המטבח מתכווצת הכלבה סמרטוטה. ההמולה בבית מבהילה את האסופית שאותה לקחו בני הזוג אלון לביתם, לאחר שבעליה הקודמים והמתעללים נטשו אותה. פליטה נוספת בבית, החתולה פיורי, שנאספה לאחר שנפגעה בתאונה, דווקא שמחה להוסיף משלה לשמחה ולהסתובב בין הנוכחים, לתבוע לטיפות ולהפיל ברעש חפצים.
ובתוך כל זה אלון, מספר סיפורים מחונן שעיניו מתנצנצות בהומור, מתפנה לספר איך לפני ארבע שנים, בגיל 58, החליט לפשוט מעליו את סינר האפייה ואת פוזת "אני פרשתי מההיי-טק ואני אופה וממלצר בבית הקפה שלי" ("פרוסות" ברמת החייל). אז, כאשר אטיוניטי, שבה השקיע, הלכה ושקעה, הוא אמנם הוריד את הסינר, אבל רק בשביל להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד.
"אנשים הסתכלו עליי בהרמת גבה", הוא משחזר. "הרבה אמרו לי, 'תתקשר כשתגיע לפשיטת רגל'. הרגשתי שאני עושה מהלך חשוב, ומקבל המון ציניות והערות שליליות. קשה להאמין כמה זה אתגר אותי. הרגשתי שאני חייב לגרום להם להבין שטעו".
- אגו זה חשוב, אבל זו הסיבה היחידה?
"חלק מהמשקיעים נכנסו בעקבותיי, וזו אחריות. מה גם שחבל על החברה, היו לה 4 מיליון דולר חובות; היא הפסידה כסף, לא הייתה דרך נאותה לצאת מזה. לגייס אי-אפשר היה, גם בגלל החובות וגם כי השנה הייתה 2008, זמן גרוע במיוחד לגייס".
- אז איך בכל זאת?
"קודם כול התנגדתי לכל התספורות והגילוחים. מה שכן עשינו זה פריסה מחדש של החוב, כאשר עבור ההמתנה בעלי החוב קיבלו יותר. לצד בעלי האג"ח, פלנוס (קרן הלוואות) הייתה בעלת החוב העיקרית. הם הלוו לחברה 2 מיליון דולר. ניהלנו איתם שיחות, לא ייפיתי את המציאות וביקשתי שייתנו עוד זמן, כמובן בתמורה מתאימה. לשמחתי אנשים שם החליטו להאמין בחברה ובי. גם בעלי האג"ח, כולם פרטיים למעט מוסדי אחד מניו יורק, הסכימו לחכות.
"בסוף 2009 הרווחנו וייצרנו כמה דולרים. ב-2010 הודענו שאנחנו גם רווחיים וגם מייצרים מזומן, ושנתחיל להחזיר חובות. לפלנוס גמרנו לשלם ברבעון הראשון של 2012. בציפורניים גירדנו מהקירות את 2 המיליון עם הריבית, ולא החסרנו שקל. מבין בעלי האג"ח, 70% (כולל אלון עצמו) הסכימו להמיר את האג"חים למניות, וכ-30%-25% קיבלו את כספם חזרה. אנחנו נמצאים היום עם אג"ח של 180 אלף דולר שמומרים בימים אלה".
- מה עשית שם?
"התחלנו בקיצוץ בהוצאות. הגענו לתהליך שהעובדים ויתרו בשנה הראשונה על כל ההטבות, קרן השתלמות ודברים נוספים, כל החברה הורידה 10% מהשכר, ונאלצנו לפטר עובדים בתחומים שפותחו בזמנו ושהחלטתי שהם לא מספיק טובים. אבל זה רק צעד אחד. השאלה הייתה איך, לצד הקטנת ההוצאות, מגדילים את ההכנסות.
"ביקשתי מהעובדים שכל אחד ישב עם דף נייר ויחשוב מה לעשות, ושיביאו בחשבון שאי-אפשר לשבת לפתח דבר חדש, כי אין לנו זמן ואין לנו כסף לכך. אמרתי להם, תוציאו מהמגירות את הדברים שפיתחתם ולא נתנו לכם להמשיך איתם. כך מצאנו פתרון שישב במגירה ארבע שנים ולא עשו איתו שום דבר"; פתרון שאליו נגיע בהמשך.
"חשבו שאני מעשן חומרים"
אלון, 62, הוא מוותיקי תעשיית ההיי-טק. בשנת 1996 עזב את סאיטקס לאחר שלמעשה נוצח במאבקי השליטה בין בכיריה, נדחק הצדה ואפילו הוגדר בידי ההנהלה אז, בראשות יואב שלוש, כאחראי למצבה הקודר של החברה. השמועות אז היו שאלון פוטר בידי שלוש. הוא עצמו מספר איך שנתיים קודם לכן כבר עבד על מכתב ההתפטרות שלו, שמקור ההשראה שלו היה מכתבה של הנסיכה דיאנה כאשר התפטרה מקרנות הצדקה שניהלה. כך או כך, "לאחר שעזבתי התחילו השטויות של אחרי", הוא מספר. "אנשים לא רצו שאגיד שום דבר רע על החברה - ולא הייתה לי כוונה כזאת - אז התחילו להכין את עצמם. הם ידעו מה אני חושב עליהם והעדיפו להגן על עצמם. ואני עניתי 'ההיסטוריה תשפוט'. ולשמחתי היא שפטה".
משפט ההיסטוריה שאליו מכוון אלון הוא פרסייס, שאותה הפך, כמנכ"ל, בתוך שנים ספורות, מחברה שמשקיעיה נואשו ממנה והייתה על סף סגירה, לחברה שנמכרה במאות מיליונים לוריטאס. בין סאיטקס לפרסייס ערך עם אידה אשתו טיול מחוף לחוף בארצות הברית, ראו "ארץ ענייה, חקלאית, אנשים שגרים בקרוואנים, מתפללים ומקשיבים למוזיקת קאנטרי". ישנו במוטלים ובישלו בקומקום החשמלי שלהם. שם התאהב בצילום, שהפך לאחד מתחביביו. לאחר מכן למד בקורס מרוכז למנהלים בכירים בהרווארד וחשב מה יעשה הלאה. הוא זומן לכמה ראיונות בחברות ענק היושבות גם בארץ. בדרך לראיון הראשון "עליתי במעלית וראיתי אנשים עצובים, והחלטתי שאני לא רוצה להיות שם". בגוף אחר שאלו אותו למה הרזומה שלו רק באנגלית, בשלישי הכול התנהל היטב, אבל ברגע האחרון מישהו אמר לו ש"פה חברות רב לאומיות משחקות משחק בתוך הבורד, ואתה צריך להיות מוכן למשחקים כאלה'. לדבריו, אמר, 'הייתי כבר במשחקים האלה, תודה רבה".
ואז הגיע אליו יזם ההיי-טק רון צוקרמן, שמוכר ממדורי הרכילות גם כבעלה של הדוגמנית לשעבר מיכאלה ברקו, ואמר לו "יש חברה שקוראים לה פרסייס, בתחום ה-IT (טכנולוגיית מידע). היא נמצאת בבוסטון, מפסידה המון כסף, עם חובות של 13 מיליון דולר, ומייצרת חצי מיליון לשנה. דקה לפני הסגירה החלטנו לחפש מנכ"ל".
פרסייס, שצוקרמן היה היושב ראש שלה באותם ימים, עסקה בשיפור ביצועי העסק באמצעות טיפול בתשתיות של מערכות המידע, ובמילים אחרות, טיפלה בצווארי הבקבוק שנוצרים בהעברת האינפורמציה בין המשתמש הסופי לבין בסיס האינפורמציה, ובין בסיס האינפורמציה ליישומים השונים. לאחר כמה פגישות, אלון נעתר. סוכם כי שכרו יהיה צנוע יחסית, ואת ההפרש יקבל בהקצאה חודשית של מניות, עד תקרה מסוימת. לימים, הגיע לאקזיט עם 6% מהחברה ועוד אופציות כמקובל לבכירים, דבר שהעשיר אותו במיליוני דולרים.
"כשבאתי לפרסייס אמרתי, בואו נחשוב על חברה של 100 מיליון דולר בשנה", הוא מספר. "החברה מכרה אז בחצי מיליון, ואנשים חשבו שאני מעשן חומרים בלתי סבירים".
- ואיך זה קרה?
כדי להסביר זאת שולף אלון דימויים מהמטבח: "יש מי שחושב שחברה זה פופקורן. סופרים עד ארבע, יש פיצוץ, והפופקורן מוכן. אבל האמת היא שחברה זה כמו אפיית לחם. צריך להשתמש בחומרים הנכונים, להתפיח בסבלנות, לחכות ולא להאיץ את התהליך. כשבאתי, חשבו שהגעתי רק כדי לנקות, לארוז ולמכור את החברה בכל מחיר. כשראו שזה לא נכון, הסקפטיות נעלמה והביטחון גבר. ובתהליך הזה, כשמייצרים הצלחות הן מביאות עוד הצלחות".
- איך מייצרים הצלחות במצב כזה?
"שיניתי את תפיסת העולם של שיתופי הפעולה. זו המקפצה הגדולה, שגם באטיוניטי עובדת יפה מאוד. הרעיון בא מהילדות, בשיכון עממי ג' בתל אביב. היינו רוכבים על אופניים ממקום למקום. אז כשהיית רוצה להגיע לחברה שלך יותר מהר, היו לך שתי אפשרויות - או לעבוד כמו חמור, או להיתפס במשאית, ואז אולי היית צריך להיזהר בפניות, לשמור על שיווי משקל, אבל את רוב העבודה עושה המשאית.
"בהרווארד למדתי המון על שיתופי פעולה. אחד ממקרי המבחן שחרות לי במוח היה הסיפור של קוקה-קולה ונוטרה סוויט. נוטרה סוויט הייתה שקית אדומה שגנבו במסעדות לקחת הביתה, וקוקה- קולה היה משקה לא בריאותי, בתקופה שהתחילה מודעות לבריאות. הם החליטו להתחבר, עשו משקה דל סוכר, והחיבור הפך את שניהם לחזקים יותר. לולא זה, נוטרה סוויט הייתה נשארת חברה קטנטונת, וקוקה-קולה בלי הדיאט הייתה נעלמת או מצטמקת. זה הרעיון של הפיתה והפלאפל, מגרש החניה והקולנוע. שני עסקים שהמפגש ביניהם מייצר משהו הרבה יותר גדול משניהם".
- אז חיפשת פיתה?
"החברה שהכי רציתי לשתף איתה פעולה הייתה EMC, שגדלה במהירות והשפיעה אולי יותר מכל חברה אחרת על עולם ה-IT. נדנדתי שוב ושוב לאנשי פרסייס, חפשו מה אפשר לעשות איתם. והם אמרו לי, אין דבר כזה, תפסיק לבלבל את המוח. אחרי שנה מישהו חזר מתערוכה ואמר, מצאתי משהו משותף איתם, המוטו שלנו אותו מוטו: ביצועים".
"אני קצת חוצפן"
באותה תקופה הרחיב אלון את תחום הפעולה של פרסייס לפתיחת צווארי בקבוק גם בקשר בין מרכזי האחסון ליישומים השונים, ו-EMC הייתה אז בעיקר חברת אחסון. אלון ראה אפשרות לשיתוף פעולה, ובשלב הראשון ביקש שפרסייס תוכל להופיע עם הלוגו של EMC בתערוכה. שלחו אותו לשיווק ושם אמרו לו, כפי שהוא מתאר בדרכו הציורית, "תעוף מפה, אנחנו מדברים רק עם חברות ענק".
אלון המשיך להציק ("אני קצת חוצפן") ולבסוף נפגש עם סגן הנשיא איגן (בנו של המייסד ריצ'ארד איגן, שהיה אז הנשיא), "אמרתי לו, אם החלום שלך להפוך למרכז של IT, ולא להישאר בפריפריה של האחסון, קח אותנו". אלון קלע לרוח שנשבה ב-EMC באותה תקופה, להפוך גם לחברת תוכנה. לאיגן הבן לקח כמה דקות לומר, "בסדר, אבל בתנאי אחד, שנוכל למכור את המוצר שלך תחת השם שלנו". אלון הסתיר את התלהבותו ואמר, "נדון בזה ואחזור אליך".
לדברי אלון, שיתוף הפעולה שנוצר היה המקפצה של פרסייס, ובעקבותיו נוצרו שיתופי פעולה נוספים עם חברות ענק. החברה הנפיקה, גדלה ורכשה חברות, עד שהגיעה ההצעה מוריטאס.
- הכרת את וריטאס קודם לכן?
"ודאי. ביום שאחרי יצירת שיתוף הפעולה עם EMC הגעתי אליהם ואמרתי להם, אתם כבר עובדים עם כל חברות האחסון, אולי במקום שאני אחזר על הפתחים, אתם תקצרו לנו את הדרך אל החברות האלה".
- ומה הם ענו?
"גלגלו אותי מכל המדרגות והעליבו אותי. לא פעם ולא פעמיים יצאתי מבויש מהחדרים שלהם. עד שיום אחד קיבלתי טלפון שהם רוצים לעשות איתנו משהו קטן, ושאבוא לפגוש אותם. כשהגעתי לשם וראיתי שחצי ההנהלה יושבת שם, הבנתי שכנראה לא מדובר במשהו קטן כל-כך. ואז מגיע נשיא החברה גרי בלום ואומר, אנחנו רוצים לרכוש אתכם.
"ההצעה הייתה מאוד גבוהה, אבל הבטן מתהפכת. קשה למכור את הילד שלך. ואני נזכר איך דוידי גילה הציע לרכוש את סאיטקס (בשנת 1996, במחיר גבוה בכ-40% ממחיר המניה) וסאיטקס סירבה, ללא שום הצדקה. ואני לא רוצה להיות סאיטקס שתיים".
העסקה עברה עוד מהפכים, וריטאס נסוגו מהצעתם, ואז הייתה פגישה נוספת, שבעיצומה אלון קם, סגר את התיק ויצא "כמו בסרטים", כאשר סמנכ"ל הכספים רץ אחריו כשהוא ממלמל "מה אתה עושה?". ובסוף העסקה הסתיימה במחיר של 640 מיליון דולרים, כאשר 75% מזומן ו-25% במניות.
"לנשוך כמו פיראנה"
נחזור לחברה האחרונה שאלון חילץ: אטיוניטי, שמפתחת פתרונות טכנולוגיים לאינטגרציה וזמינות של מידע לארגונים עסקיים, הייתה סטארט-אפ מזדקן, חברת ניצן בת כעשרים שנה שלא הצליחה לגדול. "הייתה לה תסמונת חברות הסטארט-אפ הישראליות שמנוהלות על-ידי מהנדסים", כך אלון, "שלא מכירים מספיק את השוק, את הנושא הפיננסי ואת השיווק, ובעיקר מנוהלות על-ידי אדם אחד ולא על-ידי צוות. היזם, אריה גונן, הביא אותה למקום הכי טוב שיכול להיות. אבל יום אחד חברה צריכה להתחיל להביא כסף. אני ראיתי את החברה וחשבתי שאפשר לעשות ממנה משהו טוב".
- למה?
"בזכות שותפויות שהיו לה עם אורקל ו-IBM, וגם בגלל שהיו לה טכנולוגיה טובה ומוצר שלא קיים בשוק והוא נחוץ. היום קוראים לתחום הזה 'זמינות מידע'. אז לא ידעו לקרוא לו כך, אבל העיקרון הוא שארגון קולט כמויות גדולות של מידע מסוגים שונים, אפליקציות של מלאי ומידע פיננסי, ומידע על כוח אדם ומכירות ועוד. את המידע הזה צריך להעביר ממקום למקום. החברה ידעה להעביר את המידע מבסיס מידע אחד לאחר, מעין שכפול, אבל תוך כדי המרה שתתאים לדאטה בייס הקולט. לחברה הייתה טכנולוגיה נהדרת, אבל היא הייתה ממוצבת בצורה לא נכונה. היה לה כוח אנושי טוב מאוד לפיתוח, אבל האנשים היו קצת עייפים וחסרי תקווה".
אלון נכנס עם קבוצה קטנה של משקיעים - רון צוקרמן, אקי רטנר, כמה אנג'לים ישראלים וחברה אמריקאית. את המניות והאופציות קנו ב-2 מיליון דולרים מקרן אמריקאית שהחזיקה בהן והתייאשה מהן, והייתה עסוקה בלהיפטר מהן במחירי היצף. בנוסף, כדי להזרים קצת חמצן לחברה, הזרימו אליה עוד 2 מיליון דולרים בצורת אג"ח להמרה. אלון היה היושב ראש, אקי רטנר הפך למנכ"ל. הזמן עבר, אבל החברה לא המריאה. ב-2008 "גורשה" מהמסחר בנאסד"ק ועברה להיסחר מעבר לדלפק (עד החודש).
- מה הייתה הטעות של רטנר?
"הוא ניסה לפתח את העתיד מהר מדי. אני חשבתי שצריך לשמור על הקיים ולפתח באופן הדרגתי, אבל לא התערבתי כי הוא ביקש שאתן לו להצליח בכוחות עצמו. אבל לאחר שלוש שנים הוא הבין שייקח לו יותר זמן לעשות את זה ממה שחשב, המשקיעים היו חסרי סבלנות, והוא ביקש לעזוב".
אלון נכנס לתפקיד המנכ"ל לפני ארבע שנים, וכעת מגיעה תוכנית המגירה שהצילה את החברה. "קוראים לזה צ'יינג' דאטה קאפצ'ר (CDC)", הוא מסביר. "במקום להעביר את המידע כולו ממקום למקום בכל פעם, מעבירים רק את השינויים שחלו במידע הזה. המשמעות היא ביצוע של העברה חסכונית בהרבה. התחלנו לשווק, אבל אחרי שמכרנו שלושה-ארבעה מוצרים כאלה, אורקל קנתה את המתחרה הגדולה ביותר בתחום הזה, את גולדן גייט".
גולדן גייט, מספר אלון, לא קראה למה שהיא עושה CDC אלא שכפול (רפליקיישן). אלון חשב שזה מיתוג טוב יותר ממה שהיה לאטיוניטי: "לקחתי את אנשי השיווק ואמרתי להם, מעכשיו קוראים גם למה שאנחנו עושים שכפול".
- אז אתה הקטן מתחרה מול אורקל, ומול IBM, שגם היא רכשה עוד קודם לכן חברה בתחום.
"כששואלים אותי איך כקטן נלחמים בגדולים, אני אומר, לנשוך כמו פיראנה, להתנפח כמו חתול ולעשות קולות של זאב".
- נחמד, אבל כמה שלא תתנפח ותעשה קולות, הם גדולים יותר ואין להם מוטיבציה להפסיד.
"קודם כול, אנחנו הטרוגניים יותר. עולם ה-IT בנוי מהמון פלטפורמות, ואנחנו יודעים להמיר כמעט כל דבר כי אנחנו כבר עשרים שנה בסביבה. לכן אורקל ו-IBM, למרות הרכישות שבוצעו, עדיין רוכשות מאיתנו. שנית, בואי נסתכל מי זה אורקל. נכון שיש להם יתרונות אדירים. אבל יש להם גם מגבלה ענקית, והיא שהם נלחמים בכל העולם. לארי אליסון הוא אלוהים, הוא חייב להוביל את השוק תוך שהוא מנסה כל הזמן לדחוק הצדה את כל החברות הגדולות. הוא הודיע ש-HP היא חברה של מטומטמים שצריכים לחסל אותה, מייקרוסופט זו חברה של צעצועים, IBM זה בכלל חברה של שירותים מקצועיים, וטרה דאטה היא חברה מתה שלא יודעת את זה".
- למה אתה חותר?
"אספר לך סיפור. כאשר EMC עשו אירוע גדול בלאס וגאס ללקוחותיהם, נחתי בשדה התעופה וראיתי שלט ענק: 'אורקל מנצחת את EMC בשבע קטגוריות'. ובמונית היה שלט 'אורקל רצה מהר יותר מ-EMC'. זה כמו לשמוע שהשכן שלך עושה מסיבה ולהביא את הכלבים שלך שיעשו ליד השער שלו את הצרכים. את חושבת שעכשיו EMC תשתף פעולה עם אורקל? היא תעשה הכול כדי להשמידה. אז הנה המקום שאליו אני חותר, אני לא מעצבן אף אחד, להפך. אני נותן ל-EMC אפשרות להתחרות באורקל. אני שביב התקווה שלהם".
- לסיכום, איך נראה העתיד של אטיוניטי?
"יש הרבה הזדמנויות לפנינו. את 2011 סיימנו עם 15 מיליון ועכשיו יש לנו 12.5 מיליון ויש עוד שני רבעונים לפנינו עד תום 2012, כך שנסיים בגידול. זו חברה שבשקט יכולה להגיע ל-100 מיליון דולר מכירות ול-500-400 מיליון דולר ערך חברה. אין שום סיבה שלא".
"יום אחד היא נעצרה"
אלון על נפילת סאיטקס: "הסתכלה בעיקר בראי האחורי"
בין השנים 1982 ו-1996 אלון היה איש סאיטקס, ספינת הדגל של ההיי-טק הישראלי. הוא התחיל בניהול המשרד במילאנו ובסופו של דבר היה מנכ"ל סאיטקס אירופה ולאחר מכן מנכ"ל סאיטקס ארצות הברית. לדבריו, כאשר עזב אריה רוזנפלד את תפקיד מנכ"ל סאיטקס והחל מאבק האיוש של המשרה, הוא לא הביע את רצונו לקחת את התפקיד, אבל יחד עם זאת "לא מצאתי בתוך סאיטקס אנשים טובים מאוד ומתאימים לתפקיד, וכשמינו מישהו מתוך סאיטקס (יואב שלוש) היו לי סימני שאלה, ומתוך זה נבע כל ההמשך". שנים לאחר מכן, ב-2003, דווקא ביקשו ממנו להצטרף כדירקטור לחברה, והוא הסכים.
- מה קרה לסאיטקס?
"יום אחד היא נעצרה, כי היא הסתכלה בעיקר בראי האחורי: בוא נראה איפה הצלחנו וננסה לעשות אותו דבר. לא הביאו שם בחשבון שטכנולוגיה מוזילה את הדפוס ושצריך להתחדש. אני לחצתי לעבור לדברים יותר זולים, אבל זה הפריע להרבה אנשים בסאיטקס. יש לאנשים תפיסת עולם מסוימת, וכאשר אתה בא ומערער על אמונתם, חלקם כל-כך נאמנים לה עד שהם לא מסוגלים לקבל משהו אחר".
- היית מבכירי החברה. לא הייתה לך השפעה?
"אמנם הייתי חלק מההנהלה, אבל תמיד הייתי רחוק, באירופה או בארצות הברית. כדי שחברה תעבוד צריך שהשטח והמטה יתקשרו, בלי שאף אחד יפחד מהאחר או יחשוב שהוא יותר טוב ממנו. בסאיטקס זה לא קרה. ואז, כשאריה (רוזנפלד) עזב, והייתה מין תחרות פנימית, נחשבתי לאיום, בידיעתי או שלא בידיעתי. קיבלתי תפקיד מסוים, אבל ביקשו ממני לא לקבל החלטות לבד, שאני ממש לא אפריע. ואז החלטתי לעזוב".
שמעון אלון
אישי: 62, נשוי לאידה, אב לשניים, סב לשבעה, מתגורר בכפר שמריהו
מסלול: בתום השירות הצבאי, במחלקה שפיתחה אמצעי לחימה בחיל האוויר, עבד בחברה בשם אריאל רמזורים. לאחר מכן עבד בחברה שפתחו בני הזוג רפי ורות סירקיס לניהול הצדדים הטכנולוגיים של הוצאת הספרים שלה. משם עבר לסאיטקס, שבה הגיע לתפקיד מנכ"ל סאיטקס ארצות הברית. לאחר מכן ניהל את פרסייס, וכיום משמש יו"ר אטיוניטי ומנכ"לה
עוד משהו: פרט לתחביב האפייה שלו, אלון חובב צילום ואף צילם סרטים דוקומנטריים שעסקו ב"התנתקות" ובניתוח לקיצור קיבה שעבר חברו, השחקן אייל גפן