על הציר שבין שתיים מבירות הכלכלה העולמיות, התקבלה החודש דוגמה קטנה, אבל מאוד מוחשית, לחוסר ההיגיון הפיננסי שעוטף את תעשיית הכדורגל. בלונדון, במשרדיה של קבוצת ארסנל, השוכנים סמוך לאצטדיון האמירייטס המפואר שברובע איזלינגטון הפרברי והמנומנם, החליטו מנהליה להעניק את החותמת הסופית על מכירת הכוכב הגדול של הקבוצה, רובין ואן-פרסי ליריבה הגדולה לא פחות, מנצ'סטר יונייטד, תמורת כ-23 מיליון ליש"ט (כ-145 מיליון שקלים).
בניו יורק, מרחק של כ-5,500 קילומטרים מערבה, עקבו בעניין אחרי עסקת העברתו של מלך שערי הפרמיירליג בעונה שעברה. ב-10 באוגוסט החלה מניית מנצ'סטר יונייטד להיסחר בוול סטריט, אחרי שמשפחת גלייזר, בעליה האמריקאים של הקבוצה, הנפיקה 10% ממניותיה, במהלך שבו גויסו 234 מיליון דולרים. מחיר הפתיחה של מניית היונייטד עמד על 14 דולרים, והוא לא הצליח להתרומם בימי המסחר הראשונים בצורה משמעותית; גם ההודעה הרשמית על החתמת סופרסטאר בקליבר של ואן-פרסי לא הרשימה את המשקיעים. יממה לאחר היוודע דבר העסקה, דווקא בשעה שבה הוצג ואן-פרסי במסיבת עיתונאים חגיגית במנצ'סטר, ובזמן ששוער העבר של הקבוצה פטר שמייכל השתפך לרדיו TalkSport באנגליה כי "מדובר על החתמה שמשנה לחלוטין את כללי המשחק לטובת הקבוצה שלנו", רשמה המניה ירידות שערים וננעלה במחיר הנמוך אפילו מזה שבו היא הונפקה מלכתחילה.
מי שבקיא ברזי התעשייה לא היה צריך את האנקדוטה הזו מהבורסה של ניו יורק כדי לגלות שכדורגל אינו פועל כמו כל עסק כלכלי נורמלי. דוח מקיף של ארגון הכדורגל האירופי, אופ"א, שהתפרסם בינואר האחרון מצא כי 665 מועדונים מהליגות הראשונות מכל מדינה ביבשת הפסידו במשותף סכום דמיוני של כ-1.6 מיליארד אירו בעונת המשחקים 2009/10 - גידול של 33.3% באוברדראפט של הענף לעומת 2008/09. עוד נמצא כי 56% מבין המועדונים סיימו את אותה העונה בהפסדים, כאשר באופן פרדוקסלי, דווקא בקרב הקבוצות המצליחות ביותר, אלה שהשתתפו באותה עונה במפעלים האירופיים היוקרתיים של ליגת האלופות והליגה האירופית, שיעור המועדונים המפסידים צמח ל-65%.
אפילו כשאופ"א מנסה להשליט סדר על הענף ומעביר את חוקי הפייננשל פייר-פליי; תקנות שקובעות כי על מועדונים לסיים את עונות 2011/12 ו-2012/13 בהפסדים תפעוליים שלא יעלו על 45 מיליון אירו, אף אחד מבעלי הקבוצות לא באמת מתייחס ברצינות לחוקים החדשים. זאת אומרת, כמעט אף אחד מבעלי הקבוצות. יוצאת דופן במשחק הכאוטי של המינופים, ההפסדים ופריסות החוב היא אותה ארסנל. קבוצה אחת, עם אותו המנג'ר מאז 1996, ארסן ונגר, שמבחינתו לא פחות משכדורגל מתנ הל על כר הדשא, הוא מתנהל בספרי החשבונות.
"זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש שאתם שואלים למה אני קונה שחקנים בזול ומוכר אותם ביוקר", רתח בהזדמנות אחת השנה ונגר, בוגר תואר בכלכלה מאוניברסיטת שטרסבורג, על עיתונאים ששאלו שאלות קשות לגבי המדיניות החסכנית שלו בשוק העברות השחקנים. "כל חברה אמורה להרוויח כסף, אז למה ההפתעה כאן כשגם אנחנו, ארסנל, רוצים לעשות את זה? זה בסך הכול היגיון מתמטי פשוט".
בניגוד כנראה לכל מנג'ר אחר בצמרת הכדורגל האירופית, ונגר לא התנגד למכירת הכוכב הגדול ביותר שלו, ערב פתיחת העונה. "הוא שחקן ברמה עולמית", אמר ונגר על ואן-פרסי, "אבל ארסנל כבר איבדה שחקנים ברמה עולמית בעבר ושרדה". במקרה או שלא, לוואן-פרסי הצטרף השבוע שחקן הרכב נוסף של ארסנל, אלכס סונג, ששוחרר לברצלונה תמורת 19 מיליון אירו (כ-95 מיליון שקלים). שניהם הצטרפו לשחקני מפתח נוספים שעשו דרכם החוצה מהקבוצה בשנים האחרונות: ססק פברגאס עבר לברצלונה; סמיר נאסרי, עמנואל אדבאיור, קולו טורה וגאל קלישי עברו למנצ'סטר סיטי, שגם זכתה באליפות האחרונה; וקודם לכן עשו את הדרך החוצה תיירי הנרי (לברצלונה) ואשלי קול (לצ'לסי). לכל הוויתורים האלה יש סיבה אחת: קיימות כלכלית.
הדשא סובל הכול
כדי להבין את שורשי מודל הקיימות של ארסנל, צריך לחזור מעט אחורה. על ארסנל רובץ כיום חוב של כ-100 מיליון ליש"ט, רובו ככולו מיוחס לבניית האצטדיון החדש של הקבוצה, האמירייטס, שנפתח ב-2006 בהשקעה של למעלה מ-400 מיליון ליש"ט. ונגר, יחד עם בעלי המועדון דאז, המשפחות האנגליות היל-ווד וברייסוול-סמית', לקח חלק פעיל בתכנון העסקי של המיזם הזה, שכלל פרויקט נדל"ן על הקרקע של הייבורי, האצטדיון הישן של הקבוצה, כמו גם הלוואות עם מועד פירעון ארוך טווח. "ארסנל צריכה להוציא בין 15 ל-20 מיליון ליש"ט בשנה על החזר החוב", הסביר ונגר, "אז מישהו צריך לממן את זה, לא?".
למישהו הזה קוראים ונגר, ובהובלתו הפכה ארסנל לקבוצה הרווחית ביותר בכדורגל העולמי בין העונות 2004 ו-2011, עם רווח מצטבר של קרוב ל-200 מיליון ליש"ט (לפני מס). אלא שלהיגיון המתמטי של ונגר יש גם חיסרון בולט, והוא מגיע בתחום הספורטיבי שאליו הוא נדרש כמנג'ר ולא כמנהל הכספים של בעל הבית התורן. הפעם האחרונה שבה זכתה ארסנל בתואר כלשהו, הגביע האנגלי, הייתה ב-2005; האליפות האחרונה נחתה בארון הגביעים של המועדון אי-שם ב-2004. תקופת יובש כמו הנוכחית היא כמעט נצחית במונחים של קבוצת פאר כזאת, שהיסטורית היא הקבוצה השלישית הכי מעוטרת בתארים באנגליה, אחרי מנצ'סטר יונייטד וליברפול.
הסבר רציונלי לתקופת השפל ניתן למצוא מנתוני הפעילות של הקבוצה בשוק העברות השחקנים ביחס למתחרות שלה בפרמיירליג. לפי אתר transfermarkt.co.uk, מאז האליפות האחרונה שלה הרוויחה ארסנל כ-34.3 מיליון ליש"ט מהפעילות בשוק, בחישוב שכולל את הכסף שנכנס ממכירת שחקנים, ביחס לסכום שיוצא עבור רכישת שחקנים אחרים. באותה תקופה, היריבות שלה לא רק שלא הרוויחו מפעילות בשוק, הן הפסידו הון עתק: מנצ'סטר יונייטד רכשה שחקנים ב-174.5 מיליון ליש"ט יותר מאשר מכרה (כולל מכירת כריסטיאנו רונאלדו לריאל מדריד); צ'לסי שבבעלות רומן אברמוביץ' רשמה מינוס בלתי נתפס של 484 מיליון ליש"ט מהפעילות בשוק; מנצ'סטר סיטי, שבבעלות יורש העצר של אבו דאבי, הפסידה "רק" 446 מיליון ליש"ט. אולם לצד ההפסדים זכו כל השלוש באליפות אחת לפחות באותן השנים, כאשר מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי מוסיפות גם זכיות בליגת האלופות.
"הפרופסור (הכינוי של ונגר בבריטניה) צריך לנטוש את העקרונות הקפדניים שלו, לנער את האבק מפנקס הצ'קים של ארסנל ולבזבז, לבזבז, לבזבז כבר כסף על רכש", כתב בפברואר האחרון טרי ונבלס, לשעבר מנג'ר נבחרת אנגליה, בטור אישי בעיתון הסאן. אוהדי ארסנל בפורומים וברשתות החברתיות הרבה פחות מנומסים כלפי ונגר שמצדו, כבר התרגל לספוג מטחי ביקורות, אף שהוא עדיין נדהם מהן בכל פעם מחדש: "זה פשוט לא יאומן שאני נמצא בפוזיציה שבה מבקרים אותי בגלל שאני מרוויח כסף, ומצד שני אף אחד לא אומר מילה על כל אלו שמפסידות כסף", אמר בעת הצגת הדוחות של ארסנל לעונת 2009/10, שבה דיווחה על רווח לפני מס של 56 מיליון ליש"ט. "נראה כאילו אנחנו נמצאים בתחום שמי שמפסיד בו יותר כסף - נחשב ליותר איכותי. הכדורגל חי כרגע בעולם מלאכותי. אנחנו בארסנל חייבים לחיות בעולם מציאותי, ואנחנו מאוד גאים על זה".
לאחר ששוב נשאל על המדיניות הכלכלית היוצאת דופן של המועדון בסוף השבוע שעבר, עם השלמת מכירת ואן-פרסי, אמר ונגר: "אנחנו חיים במציאות כלכלית שמועדונים אחרים לא חיים בה".
לארסנל אין ברירה
השאלה המרכזית שחוזרת בכל שיחה פחות או יותר בין אוהדי ארסנל היא למה ונגר לא מוחלף. והרי, עם כל הכבוד להישגי העבר שלו במועדון - שלוש אליפויות אנגליה, ארבעה גביעים והופעה בגמר ליגת האלופות, האם באמת משתלם להמשיך להעסיק מנג'ר בשכר של כ-6 מיליון ליש"ט בשנה, שלא מביא הישגים כבר שנים ארוכות?
התשובה היא שלארסנל זה משתלם, ושקשה לראות תרחיש שבמסגרתו ונגר מפוטר. סביר להניח כי הוא יוכל, אם רק ירצה בכך, להאריך את החוזה הנוכחי שלו אל מעבר לשנת 2014. מעבר לאמון באג'נדה הכלכלית שלו מצד בעל הבית, טייקון הספורט סטן קרונקי, שמחזיק גם בקבוצות בליגות הכדורסל, הפוטובול וההוקי האמריקאיות, ונגר גם הרוויח ביושר מוניטין של צייד כישרונות מהמובילים בעולם, של מדען כדורגל ראשוני מסוגו, של פורץ דרך. מוניטין של מישהו שלא מוותרים עליו בקלות, למרות הכול.
את אחת המחמאות הגדולות ביותר לשיטת הניהול של ונגר סיפק בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס. מי שהצהיר פעם כי "ונגר הוא המודל שלי והאיש שאני הכי מעריץ בספורט העולמי", טען גם כי "כשאני חושב על ארסן ונגר, אני חושב על וורן באפט. ונגר מנהל את קבוצת הכדורגל שלו כאילו הוא מתכוון להיות בעלים שלה במשך 100 השנים הקרובות".
בין, צריך לומר, הוא הוגה שיטת המאניבול, שפרסומה חרג מגבולות הספורט בשנה שעברה בעקבות סרט מצוין בכיכובו של בראד פיט, שגם היה מועמד עליו לאוסקר. מהות השיטה עוסקת בדיוק במה שעוסק בו ארסן ונגר למחייתו בכל חייו: ניסיון לאתר שחקנים טובים במחירי מציאה באמצעות מחקר סטטיסטי מעמיק.
האובססיה של ונגר לפיצוח המטריקס של הכדורגל החלה כבר בסוף שנות ה-80, אז כמאמנה הצעיר של קבוצת מונאקו הצרפתית, פיתח יחד עם חבר מתמטיקאי תוכנת סטטיסטיקה שנקראה Top Score, שעזרה לו ללמוד דבר או שניים על ביצועים של שחקנים. באותה תקופה השימוש בסטטיסטיקה בכדורגל לא היה קיים, ואל הוואקום נכנס ונגר, שהיה גם הראשון להפעיל מערך סקאוטינג בין-יבשתי, שעזר לו לגלות ב-1988 חלוץ אפריקני צעיר מליבריה, שענה לשם ג'ורג' וואה. ונגר אמר לוואה לאחר שהנחית אותו בצרפת, בתום מעקב שנמשך חודשים ארוכים וכלל דוחות שקיבל על השחקן מדי שבוע בדואר, "אם תעבוד קשה, תהפוך לשחקן הטוב באירופה". ב-1995, ככוכב מילאן, וואה נבחר לשחקן השנה בעולם. באשר לוונגר - הוא הודה בעבר שבבוקר שאחרי משחק הוא מתנהג כמו מכור שחייב את מנת הסם שלו ושאין הוא נרגע עד שאינו עובר על עשרות גיליונות אקסל עם נתונים סטטיסטיים מליל אמש.
ההתייחסות של ונגר לכדורגל כאל מדע לא נעצרה רק בסטטיסטיקה או בסקאוטינג. כשהגיע לארסנל ב-1996, אחרי שאימן שנה גם בליגה היפנית, הוא נדהם מהתזונה הלקויה שאפיינה את שחקני המועדון הלונדוני, שזללו לפני האימונים ואחריהם פיש אנד צ'יפס, מוצרי בקר והרבה מאכלים שמנוניים. ונגר שכנע אותם לוותר על כל זה, ואפילו הבירות המסורתיות יצאו מהר מאוד מחוץ לחוק במטבח של מתחם האימונים של ארסנל.
מה בתפריט? פירות וירקות מבושלים, הרבה דגים, עוף, מים מינרליים. ולא רק דברים טבעיים היו חלק מהתפריט. שחקן העבר של ארסנל, פול מרסון, תיאר באוטוביוגרפיה שלו את המשטר הייחודי שהנהיג ונגר: "ממה שהספקתי להתרשם, ונגר הוא גאון כדורגל. הוא המאמן הראשון שלי שהתייחס לכדורגל כמו אל מדע. הוא הכריח אותנו לקחת ויטמינים ולבלוע כדורים. לפני משחקים גדולים הוא היה לוקח אותנו לבית מלון בלונדון, שם איזה מדען ספורט היה מזריק לנו נוזל צהוב לתוך הווריד".
ונגר, על כך ניתן לגבש הסכמה רחבה בעולם הכדורגל, היה פורץ דרך, מנג'ר שבהרבה מאוד מובנים קבע סטנדרטים חדשים לאנשי המקצוע בענף. אבל בעידן שבו הסטודנטים מתעלים על הפרופסור, ושניהול נכון ומאוזן מוביל לכישלונות חוזרים ונשנים על כר הדשא, לארסנל אין מנוס מלהשתחרר ממנו כדי לחזור להיות הקבוצה המצליחה והנערצת שהיא הייתה בעבר, ולא רק בדוחות החשבונאים. אחרי הכול, לא משתלם להיות צדיק בסדום. לפחות לא על מגרש הכדורגל.
