גם מי שלא מתלהבים מסגנונו של שדר הספורט משה גרטל מודים שבאולימפיאדה הנוכחית הוא הגיע לשיאו. למרבה האבסורד, השיא עתיד להפוך לשירת הברבור שלו כי התקש"יר של עובדי המדינה, שחל גם לגבי רשות השידור, מחייב את שדר הספורט הצבעוני לצאת לפנסיה בגיל 67. כך, בעוד פחות משנה ערוץ 1 יאבד את אחד האחרונים שבסמליו, ואנחנו נאבד את אחת הסיבות הבודדות שנותרו כדי לפתוח את הממיר על 11.
המקרה של גרטל איננו ייחודי. פרופ' משה גביש, ראש המחלקה לפרמקולוגיה בפקולטה לרפואה בטכניון, התבשר באחרונה שהאקדמיה תמשיך בשנה הבאה בלעדיו, כי כמו גרטל הוא הגיע לגיל שבו חוקת הטכניון מחייבת אותו להחזיר ציוד. למי שחושב שהטכניון ירוויח כסף אם גביש ילך הביתה כדאי להזכיר, שפרופסורים ותיקים נהנים מפנסיה תקציבית, שתקציבי המחקר שגביש גייס ייעלמו יחד איתו, ושיצטרכו לשלם משכורת למרצה שיחליף את גביש בכיתה. הפרופ' מציע לטכניון להמשיך להעסיק אותו ולחסוך בהוצאות, אך המוסד מעדיף להגדיל את עלויות השכר ב-50% בערך (משכורת מופחתת למרצה חדש פנסיה לפרופ' הגמלאי) - ובלבד שלא ייווצר תקדים של פנסיונר שלא הלך הביתה.
רק לפוליטיקאים מותר
סיפוריהם של גרטל וגביש (שעתר לבית-הדין לעבודה כדי למנוע את יציאתו הכפויה לפנסיה; בית המשפט טרם פסק) מדגימים כיצד חקיקה סוציאלית שנועדה לכאורה להיטיב עם הבריות, מזיקה לכולם: הפנסיונר צריך להסתדר עם פנסיה נמוכה יותר מהשכר שקיבל כשעבד; בקרנות הפנסיה הגירעון האקטוארי מתרחב (כי פנסיונרים לא מפרישים); בתקציב המדינה החור המיועד לתשלום פנסיה תקציבית מעמיק. אבל מעבר להיבט הכספי, הפנסיה הכפויה פוגעת נפשית באנשים שנמצאים בשיא הקריירה ונגזר עליהם להפסיק לחקור, ללמד, לכתוב ולשפוט, ובמקום זה מצופה מהם להרוג את הזמן בסדנת אוריגמי.
ייתכן שמחסנאים, סבלים, מזכירות ופועלי ייצור באמת סופרים את הימים עד לפנסיה. אם ירצו בכך, צריך לאפשר לעובדי כפיים ולפקידים מתוסכלים בדרגות נמוכות לצאת לפנסיה בגיל מבוגר. מאידך, במקצועות אינטלקטואליים ובעמדות ניהוליות המצב שונה בתכלית. עבור אנשים כמו גרטל ופרופ' גביש העבודה היא לא כורח אלא טעם החיים, והסיכוי שלהם לזכות בפרס נובל או בפוליצר גדל אחרי גיל 70.
מלחמתם של הארגונים החברתיים חובבי הצדק החברתי נגד העלאת גיל היציאה לפנסיה אינה משקפת דאגה כנה לאנשים מבוגרים, אלא תפיסת עולם אנכרוניסטית הרואה בעבודה סבל שאפילו חוג קרמיקה לבעלי ידיים שמאליות והחלפת חיתולים לנכדים מביאים יותר אושר. תפיסת עולם זו מנוגדת לרצונם של שכירים רבים להמשיך לעבוד גם בשנות ה-70 לחייהם. היא גם מנוגדת לצורך של מעסיקים רבים לשמור אצלם את העובדים הטובים ביותר.
נראה שאין לצפות ממוסדות ביורוקרטיים מאובנים כמו רשות השידור והטכניון לחשיבה משוחררת מדעות קדומות בענייני פנסיה. לכן, שורה ארוכה של ארצות - מארה"ב, מולדת הקפיטליזם החזירי; דרך הקפיטליזם המתון של קנדה ואוסטרליה; ועד מדינות הרווחה האירופיות כמו אנגליה ופולין - ביטלו בחקיקה את הפנסיה הכפויה מטעמי גיל, מתוך הבנה שמדובר בהפליה. רק בישראל, היכן שמגלים רגישות מופלגת לכל שמץ של ספק-הפליה כלפי נשים, ערבים והומוסקסואלים, זורקים את הזקנים לכלבים.
מיותר לציין שאותם פוליטיקאים שהכשילו יוזמות מבורכות של אגף התקציבים במשרד האוצר להעלאה או אפילו לביטול גיל הפרישה, לא שכחו להחריג את עצמם. כך, יש לנו שר ביטחון ונגיד בנק מרכזי בני 70 ונשיא מדינה שמתקרב לגיל 90 - אבל שדרי ספורט ופרופסורים מאולצים לפרוש בגיל 67.
הכותב הוא פרופ' לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון