ה-29 באוגוסט 2002, השבוע לפני עשר שנים, נחשב ללא ספק לאחד הימים המכוננים והדרמטיים ביותר במדיניות הקרקע של מדינת ישראל. פסק דין של בג"ץ שניתן באותו יום על ידי השופט תיאודור אור, בהסכמת השופטים אהרון ברק, אליהו מצא, טובה שטרסברג-כהן, דליה דורנר, דורית בייניש ואיילה פרוקצ'יה, קבע כי הפיצויים המפליגים שניתנו לחקלאים בעת הפשרת קרקעות ושינויי ייעודן למגורים - תולדה של ימי העלייה הגדולה בראשית שנות ה-90 והצורך לייצר קרקעות בזמן שיא - אינם עומדים במבחן הסבירות ולכן הם בטלים.
מצד אחד, היו רבים שחגגו את היום שבו קבע בית המשפט סוף סוף את עקרון ה"צדק החלוקתי" והכיר בכך שקרקעות המדינה שייכות לכלל אזרחיה. מצד שני, ודאי בחלוף הזמן, יש מי שראו באותו יום שבו ניתן בג"ץ הקרקעות (בג"ץ "הקשת הדמוקרטית") את זרע הפורענות, שהביא עמו את מצוקת היצע הקרקעות במדינת ישראל ואת נסיקות המחירים.
בשנים 1990-1995 הופשרו כאן 230 אלף דונם של קרקע חקלאית לטובת מגורים ובכלל, מהלך שסייע, מלבד העשרת כמה חקלאים ועו"ד, גם לקליטת העלייה ולבניית הארץ. על פי נתונים שהציגה המדינה, נכון להיום קרקעות חקלאיות ופתוחות יושבות על 15.5 מיליון דונם - 96% מסך הקרקעות שבידי המדינה - מה שיכול בהחלט ללמד על גודל הפוטנציאל.
פשרה היסטורית
על עובדה אחת אין מחלוקת: בהיעדר תמריץ כלכלי, לאחר שבג"ץ קבע שהפיצוי על הפקעת קרקעות חקלאיות יהיה בהתאם לשוויין המקורי (החלטה 727 שהתבטלה העניקה להם 27% משווי הקרקע בייעודה החדש), החקלאים לא מיהרו להיפרד מעיבוד אדמותיהם, גם כשלא היה לעיבוד החקלאי הצדקה כלכלית אמיתית.
במקביל פתחו החקלאים במאבקים משפטיים בניסיון להוכיח את זכויותיהם ההיסטוריות בקרקע ורבים מהם טענו כי הם אף השתתפו בזמנו במימון הרכישה. זאת, בניסיון לקבל פיצויים מוגדלים בעת הפקעת הקרקע. בבתי המשפט מתבררות בשנים האחרונות עשרות תביעות כאלו, הנוגעות לעשרות אלפי דונמים של קרקעות חקלאיות במושבים כמו גבעת ברנר, גבעת שפירא, כפר ורבורג, צור משה ועוד.
בג"ץ הקשת הדמוקרטית מלפני עשר שנים לא התעלם מהאפשרות לזכויות עודפות. השופט אור כתב כי "ייתכן שהיו מקרים של השתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה... יש זכויות משפטיות העולות על אלה להן טוענת המדינה. עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים" (סעיף 34 בפסק הדין).
בימים האחרונים נחתם הסכם פשרה היסטורי ראשון עם שני מושבים באזור השרון - חרות וכפר הס הסמוכים ליישוב תל מונד - שיכול ללמד על הדרך שעשו המדינה והחקלאים כדי לרדת מהעץ הגבוה עליו התבצרו במשך שנים.
בית המשפט העליון נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין המושבים, לפיו תשלם המדינה לכל אחד מהמושבים פיצוי שיא בסכום של 170 אלף שקל (לפני מע"מ) עבור כל דונם שהופקע למגורים. מדובר ב-12% משווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד, רחוק מאותם 27% חלומיים שניתנו עד לפני עשור שנים, אבל יותר מפי ארבעה מהסכום המקובל במינהל לפיצוי עבור קרקע חקלאית.
בסך הכול יקבלו שני המושבים, שיוצגו על ידי עורכי הדין עופר נועם, שאול ראובני וערן בן עזרא, סך של 19.2 מיליון שקל. המדינה, מצדה, מקבלת 110 דונמים של קרקע בגבול המושבה תל מונד שבלב השרון המבוקש, שתשמש לבנייה של כ-320 יח"ד ומרכז מסחרי.
"השקעה ושמירה"
אנשי כפר הס וחרות טענו כי בשנת 1958 הם שהשקיעו את עיקר המימון לרכישת הקרקע שנועדה לנטיעת פרדסים, אולם בתמימותם העבירו את הבעלות בה לידי הקרן הקיימת לישראל מתוך הנחה כי זו תשמור עבורם על הקרקע ותמנע ספסור בה. בית המשפט המחוזי כבר דחה בעבר את תביעתם לפיצוי מוגדל, אולם העליון הכיר בזכותם ההיסטורית ושלח אותם להליך הגישור.
המגשרים, השופטים בדימוס בעז אוקון ויהודית צור, אמנם קבעו כי "טענות המערערות בעניין לא הוכחו עד תום", אולם ציינו במקביל כי סכום הפיצוי, שנקבע בתוך הטווח שהצדדים הסכימו עליו בהוראת העליון, "צריך לבטא את השקעת בני המושבים במקרקעין ובשמירה עליהם, ובד בבד גם את היתרונות להם הם זכו לאורך השנים כחוכרי המקרקעין".
מזכ"ל האיחוד החקלאי, עו"ד דודו קוכמן, מסר בתגובה כי הסכם הפשרה נותן ביטוי אמיתי לזכויות של חברים ואגודות בהתיישבות, שהשקיעו ממון רב ברכישת הקרקעות עוד בטרם הקמת המינהל "וחבל שרק בהליך משפטי מייגע מכירים בתרומתם המשמעותית של מתיישבי כפר הס וחרות ברכישת הקרקע".
יעקב (ינקי) קוינט, היועץ המשפטי של המינהל, אמר ל"גלובס" כי "מדובר בפריצת דרך ביחסים שבין המדינה ליישובים החקלאיים".
עד כמה מדובר בתקדים שסולל את הדרך להפשרות קרקע המוניות? לדברי קוינט, "נהיה מוכנים לבחון במסלול הזה גם פשרות אחרות, במסגרת עשרות התביעות שהוגשו לבתי המשפט. מדובר בהליך שמשרת את המטרה לפדיון קרקע חקלאית והחזרתה לציבור".