"מחוברים", פרק אחרון לעונה, ג' 22:00, "הוט 3"
ההגינות מחייבת אותי לפתוח ולומר שאני בעמדת מיעוט בנוגע לסדרה הזאת: לא רק ההמונים נוהים אחריה, אלא גם כמה מהטובים שבחבריי, אנשים שאני מעריך את דעתם ומכבדה. אפילו בתי השמיניסטית, עטה על הפרקים החדשים המגיעים אל ביתנו כמוצאת שלל רב. ובכל זאת: אני לא אוהב את הסדרה הזאת. לא אהבתי אותה בעונתה הראשונה, ואילו עתה אני אוהב אותה עוד פחות. נרקיסיזם, חשיבות עצמית, אוננות מול המצלמה - תקראו לזה איך שאתם רוצים, לא מתחבר לזה. כשגדעון לוי כותב על מצבם של הפלסטינים, אני יכול לצקצק בשפתיי בצער על הכיבוש המשחית, או לחלופין להשתומם על ההזדהות המוחלטת שלו עם האויב. יחד עם זאת, כשהוא מנהל מערכת יחסים עם צעירה משבדיה, אני יכול לומר "סחתיין" ולהמשיך הלאה. ממש לא מעניין אותי אם היא תישאר לחיות איתו בישראל או תחזור למכורתה.
הוא הדין בנוגע לישיבה של חנוך דאום, לזוגיות של ג'ייסון דנינו-הולט, או לניסיונות של סקאזי להתבגר. אני יכול להבין שאנשים שאין להם חיים שותים בצמא את נוזלי הגוף של הגיבורים, אבל כשתכבה המצלמה, ייאלצו הגיבורים עצמם להתמודד עם עולם שבו החשיפה שלהם כבר אינה האישיו: הצופים חסרי החיים יעברו לתזונה שמבוססת על גיבורים חדשים ועל ריגושים חדשים, והם ייאלצו להפסיק לתעד את חייהם ופשוט לחיות.
כשלנון פגש את מקרטני
"נער משום מקום", ג' 21:30, "יס 1"
על אף ששם הסרט מתכתב עם אחד הלהיטים הגדולים של הביטלס, הרי שלמי שיישב מול המסך בציפייה לשמוע מחרוזת ארוכה של להיטי הלהקה המפורסמת בעולם, נכונה אכזבה. מדובר בדרמה ביוגרפית שעוסקת ב-20 השנים הראשונות לחייו של ג'ון לנון, עם להקת "החוצבים", ההיכרות עם ג'ורג' האריסון ודרך המפגש הראשון עם פול מקרטני, שניצני האהבה-שנאה שילוו את הזוג המוזיקלי הגדול ביותר בהיסטוריה, ניכרים כבר בו.
ברקע - נופי ליברפול של סוף שנות ה-50 ובתווך - סיפור משפחתי מסובך: האם - ג'וליה הנוטשת, הדודה מימי האוהבת, והרבה שמות כמו "פני ליין" ו"סטרוברי פילדס", שיעבירו רטט בגבו של כל אוהב-ביטלס, על אף שלא ישמע בסרט ולו אקורד אחד מוכר.