"צריך לעשות כל מה שניתן כדי להציל את חסכונות הציבור", הייתה אחת התגובות לטור שנכתב כאן בשבוע שעבר. טור שעסק בחוסר התוחלת שיש להסדרי החוב המתמשכים בחברות ששווין הכלכלי אפסי.
מריחת הזמן בהסדרי החוב של חברות כדלק נדלן , טאו-תשואות או אמפל אמריקן , כך נטען כאן, לא רק שאינה משרתת את טובת מחזיקי האג"ח, אלא אף תורמת לריקון המשאבים הדלים שנותרו בהן. אלה זורמים לכיסיהם של שלל הפונקציונרים המעורבים בגיבוש ההסדר: מנהלים, יועצים, נאמנים, חברי נציגויות ועוד. וכך, התמורה לה יזכו בסופו של יום מחזיקי האג"ח תהייה קטנה בהרבה מזו שהיו מקבלים לו היו שולחים את החברות הללו ישר לפירוק.
מנגד, יש כאמור מי שסבורים שאסור לוותר, ושצריך למצות כל אפשרות כדי להגן על חסכונות הציבור שהושקעו באותן חברות. זאת, גם במחיר של מו"מ מתמשך שתכליתו איננה ברורה.
למונח "חסכונות הציבור" שמור מקום של כבוד בטרמינולוגיה שהשתרשה סביב הסדרי החוב הגדולים. קשה להאמין שאמצעי תקשורת, רגולטורים ונבחרי ציבור היו נזעקים לעסוק בחובות המיליארדים של יצחק תשובה, אילן בן דב או יוסי מימן, לו מדובר היה בחוב לבנקים. אבל כשמדובר ב"חסכונות הציבור" (הידועים גם כ"כספי יתומים ואלמנות" או "הפנסיות של כולנו") המצב משתנה מהקצה אל הקצה.
שהרי המיליארדים שירדו לטמיון בעקבות השקעותיהם הכושלות של הטייקונים הם הכסף של כולנו. "הם" מכרו אג"ח כדי לממן הרפתקאות פיננסיות חסרות אחריות, ו"אנחנו" (באמצעות הגופים המוסדיים) קנינו. עכשיו, כשהם מבקשים הסדרי חוב, ה"תספורת" תהיה על חשבוננו. מה לא ככה? אז זהו, שלא בדיוק.
איפה הציבור?
בתחילת השבוע, לאחר שנה של מו"מ, התפרסמו תוצאות ההצבעה על הסדר החוב שמציעה חברת דלק נדל"ן, שבשליטת יצחק תשובה, לנושיה. מדובר בחוב עצום של יותר מ-2 מיליארד שקל למחזיקי האג"ח, מה שהפך את ההסדר לאחד המתוקשרים בתולדות שוק ההון המקומי: כותרות ענק בעיתונים ובאתרים הכלכליים, ישיבות בהולות של ועדת הכלכלה בראשות הח"כ הלוחמני כרמל שאמה, והצהרות מיליטריסטיות מצד מנהיגי מפלגות "חברתיים".
וראו זה פלא, מהתוצאות עלה כי רק כ-30% ממחזיקי האג"ח של דלק נדל"ן הטריחו עצמם להצביע על ההסדר, רובם ככולם גופים מוסדיים המחויבים בהצבעה. אז מה קרה כאן, האם לרוב הציבור לא אכפת מחסכונותיו? היכן היו המחזיקים בחלק הארי של 70% מחובות החברה?
ובכן, מתברר שהציבור כבר (כמעט) לא מחזיק באג"ח דלק נדל"ן. רוב החזקותיו נמכרו בשנים האחרונות לידי מה שנהוג לכנות משקיעים פרטיים או ספקולנטים, שרכשו את האג"ח במחירי השפל של השנים 2009-2011, ששיקפו את חדלות הפירעון הצפויה של דלק נדל"ן.
למעשה, סביר להניח כי גם חלק ניכר מהגופים המוסדיים שהצביעו על הסדר החוב בדלק נדל"ן נכנסו לאג"ח רק לאחר שמצבה של החברה כבר התערער, ונורות האזהרה הבהבו בעוצמה. אלה גם אלה היו מודעים היטב לכך שדלק נדל"ן אינה מסוגלת לשלם את חובותיה, אך לקחו את הסיכון מתוך הערכה שתשובה ייחלץ לעזרה ויזרים את ההון שיידרש.
אז כן, אמצעי התקשורת והפוליטיקאים יכולים וצריכים לדרוש מיצחק תשובה, מבן דב או ממימן לעמוד מאחורי החברות שבשליטתם ולהביא כמה שיותר כסף לטובת כיסוי החובות שלהן. מצד שני, הגיע הזמן להפנים שחסכונות הציבור הם רק חלק קטן בהסדרים הללו.