הטוענים שבזק חוששת מהמיזם של חברת החשמל, שעדיין לא קם וספק אם יקום בכלל, ולכן נרתמת למיזם של הנחת סיבים אופטיים לבתים - במקרה הטוב מתבדחים, ובמקרה הרע מזלזלים בכוונותיה של החברה.
בתקופה לא פשוטה בכלכלה הישראלית ובשוק התקשורת במיוחד, בתקופה שבה כל איש עסקים בעל ממון הופך למטרה - מגיע שאול אלוביץ', הבעלים של בזק, ומכניס את היד לכיס. מכריז שהוא הולך להשקעה כבדה מאוד שאת פירותיה יראה אולי בעוד עשור ואף יותר. כך שבזמן שחברות תקשורת אחרות עוצרות השקעות וחוששות לקחת סיכונים, בזק מראה שהיא כאן כדי להישאר.
להפוך כל כביש לאוטוסטרדה
אפשר היה אולי לחכות עם ההשקעה עוד שנה-שנתיים ולנסות לנצל את תשתיות הנחושת עוד קצת, ושוב לקצר את המרחק לבית הלקוח עם ארון התקשורת. אבל, בסופו של דבר מגיעים לכתובת על הקיר: אין אפשרות אחרת מלבד ללכת למהלך של סיבים אופטיים, אותו ייתכן, היה צריך להתחיל עוד קודם.
לא כמו אייפקס וסבן, הבעלים הקודמים של בזק שעיכבו את ההשקעות ברשת ה-NGN כדי שיוכלו לראות את השקעתם בחברה חוזרת, הפעם מחליטה בזק להתחיל בפרויקט השאפתני ביותר בעולם התקשורת מזה עשורים רבים - החלפת הקווים לבתים שלנו לקווים רחבים יותר. לשם המחשה, זה כמו להפוך כל כביש בישראל לאוטוסטרדה עד הבית.
עד היום, סיפקה בזק תירוצים רבים למה לא ללכת לפרויקט, ונאחזה בטיעון שכל שירות שהלקוח ירצה - היא תספק. במילים אחרות, החברה שמה דגש על השירותים ולא על הטכנולוגיה, וחזרה שוב ושוב על הטיעון שאת הלקוח לא מעניין הקצב אלא השירות.
זה אולי נכון חלקית, אבל החיים (בפרט הטכנולוגיים), מורכבים קצת יותר. בזק חייבת ללכת למהלך של סיבים עד הבית משום שהיא לא יכולה להיות תלויה יותר בשאלה האם היא יכולה לספק שירות מסוים. היא חייבת לבנות את התשתית לדור קדימה, כדי שהשאלה איזו מהירות היא מסוגלת לספק פשוט תיעלם מהלקסיקון.
בתוך כל זה ניצב עניין הרגולציה של משרד התקשורת. לכאורה, לבזק אין אינטרס לקדם את ההשקעה, שממילא לפי מדיניות המשרד מובילה לכך שהמפעילים יוכלו לקנות ממנה את השירות. זה קצת כמו לקנות אוטו חדש כדי שהשכן שלך ייסע אתך לעבודה כל בוקר. עד כמה שזה מעצבן, גם החברה מבינה שהיא צריכה לעשות קודם כל מה שטוב ונכון לה. כל השאר פחות חשוב כרגע.