אני מחכה בקוצר רוח לאביב. אחרי שהכול יהיה מאחורינו, מול שוקת שבורה, כשצלילי הסיום של "אוטוטו שם" מהדהדים מכל מכשירי הרדיו, יוכלו חברי שבק ס להישיר אלינו מבט, להסתכל לנו בלבן של העיניים, ולהזכיר: "אמרנו לכם".
את מחזה המוסר של שבק ס יש להתחיל ולקרוא מהסוף. מהסוף ממש. הקטע שמסיים את הדיסק הטרי מסכם בעצם את הכול. את חיינו העלובים על הפלנטה. את העמדת הפנים. את היוהרה. את האלימות. הכול נטחן דק-דק ויורד באסלה. "אוטוטו שם" הוא ההמנון האולטימטיבי של העת החדשה. השיר המושלם לקראת סוף העולם. הוא מתחיל לאט. תופס אוויר. ומתקדם במעלה הדרך. בוגר וקודר, עייף ומפוכח, מותש, אולי מיואש, קריאת השכמה למי שלא רוצה להתעורר, ניסיון אחרון להזכיר לנו מי אנחנו באמת. שבק ס כבר לא מטיפים, כבר לא צועקים. אופטימיים ומקרבים, הם שרים את סופנו.
וממעל עננה קטנה תשוט
"פרה פרה", התקליט החדש, נפתח בנקודה שונה לחלוטין. שיר הנושא הוא מהתלה משעשעת, קטע מהנה וקליט, שלא מסמן את העתיד לקרות. בהמשך עוד נטפל ביוקר המחייה ("זה שוד"). נקבל את פניו של המשיח ("משיח"). נחמיא לעצמנו ("מה פתאום?"). ואפילו נתעד את הנעשה מאחורי הקלעים ("ברוך הבא להופעה"). אבל השגרה מתעתעת. האדמה רועדת. מבעד לחלונות השמיים מתקדרים. העור מתכסה בקמטים. הילדים גדלים. ושבק ס כבר לא יהיו שוב בני 20.
ואולי טוב שכך. רק להקה עם מיילג' כל-כך מרשים, שחוותה הצלחה במובן הכי צעקני של המילה, יכולה להרשות לעצמה לתקוף ללא רחמים את החברה הישראלית. חפשו מה מעצבן אתכם, ותמצאו לו הד, חרוז, דקירה, או חיסול חשבונות, בחדש של שבק ס. עם הומאז' למאיר אריאל ("העגלה נוסעת - אין חזור"), וקריצה להאשם תמיד ("סלאמת כל טוף"), כשיוסי פיין, המפיק, שוטף בדיסטורשן, בס כבד, פאנקי קופצני, מקצב מזרחי, ואפילו סערה רומנית, מעטר בקלידים ומוסיף קולות נשיים, שבק ס מציעים תקליט קצר, 35 דקות בלבד, 9 קטעים קדחתניים, וממעל עננה קטנה תשוט.
אבל בסרט הזה כבר היינו. ואת כותרות הפתיחה אנחנו יכולים לדקלם בעל פה. רק בקטע האחרון בדיסק, לקראת פיזור, הפריים נפתח, העומק נחשף. למעשה, הסימנים לכך מופיעים כבר בשיר השלישי, אנטי-ריאליטי מובהק, שדוהר ללא מעצורים, חותך ימינה ויורה שמאלה. הבנייה שלו מופתית. יעברו לפחות 3 דקות מופלאות, עוצרות נשימה, של כתיבה ברמה הגבוהה ביותר, עד שהפזמון החוזר יכה בנו, "לשבט: לקום!", ויהלום שוב ושוב, זועף חברתית, בוער פוליטית, מתקלף מהילדותיות, מהמגניבות, מהדביקות, מהבורגנות הרקובה.
אני מחכה בקוצר רוח לאביב. כשהכול יתמוטט ויקרוס. כששבק ס יוכלו ללקט ממצב הרוח הלאומי, חומרים לדיסק כבד, בוטה וחסר תקדים. בלי להתחכם. ובלי לפמפם. רק להיות ישירים, חדים ובהירים. הבטן המלאה סיפקה לנו הפעם, עדיין, לעת עתה, תקליט זמני, מתעתע, עולה ויורד, נחמד מדי לפרקים, בדרך לדבר הגדול באמת. עכשיו הבטן מתחילה לכאוב. עכשיו העיניים עומדות לדמוע. עוד לא. עוד מעט. תיכף נגיע לים. אנחנו אוטוטו שם.
שבק ס - "פרה פרה".הליקון. 35 דק'