מחמוד אחמדיניג'אד במתקן גרעיני בטהרן / צלם: רויטרס
זה התחיל כטבח מוצדק של "פרות קדושות", ריטואל פוסט-טראומטי למחדל מלחמת יום כיפור, והגיע לשיאים חדשים בבית מדרשו של מבקר המדינה הפורש מיכה לינדנשטראוס, ביקורת נוקבת מעמדה של ראייה מושלמת לאחור. המבקר, שמפרש את תפקידו כמנדט בלתי מוגבל להביע דעתו בכל מה שמוסדות הממשל עושים או לא עושים, אינו מבחין בהבדל הסמנטי שקיים באנגלית (אך לא בעברית) בין Auditor ל-Critic. וכך למדנו מפי המבקר כי על הממשלה להקדיש יותר משבוע לדיונים בדרכי ההשתלטות על משט תעמולתי, טורדני אך לא משהו שמסכן בעליל את קיומנו, וכי שר האוצר אחראי "מיוחד" לכל תוצאה אפשרית של ניהול תקציב מרוסן, בדיוק כאילו הוא עומד בצומת הדרכים העולה לכרמל ושולח את האוטובוס לגיהנום. אם הממשלה הקודמת היתה צריכה להתנצל על כך, שההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה התקבלה תוך 4-3 שעות "בלבד", פזיזות שחברי וועדת החקירה לא חטאו בה משום שניתן להם כל הזמן הדרוש ללטש כל תובנה בדיעבד, מר לינדנשטראוס מצפה מהממשלה לדון בכל נושא העולה על שולחנה במשך זמן דומה לזה ששופט עברי נזקק לו כדי לכתוב פסק דין מנומק. טחנות הצדק טוחנות לאט, וגם הממשלה צריכה לזוז ממש בקושי.
לסמן מטרה אחרי שהחץ פגע
הפילוסוף שעל האוצר, שוב על פי לינדנשטראוס, אשם בכל מה שקורה בכל הגופים המתוקצבים על ידי האוצר. לא רק בתוצאות החלטות שיש מספיק זמן כדי לברר את יחס העלות-תועלת בהקצאת כספים למענן, אלא גם כאשר האסון נגרם על ידי החלטות מבצעיות שגויות של המפקדים בשטח. על פי היגיון זה, אם שר האוצר אשם במות 44 פרחי כבאים ושוטרים בכרמל, ודאי הוא שצריך להעמידו לדין על מחדליו במניעת תאונות דרכים - שהרי אפשר לחסוך לפחות 100 מקרי מוות בשנה על ידי שיפורים בתשתית הדרכים - ובכל כשלי הרפואה שניתן היה תיאורטית למונעם בתוספת תקציב לרופאים, מעבדות, ניתוחים ותרופות.
אם ממשיכים את קו המחשבה של המבקר עד למתחם האבסורדי אליו הוא מכוון, אין מקום לממשלה בישראל. כי תקציבים ללא הגבלה יכולים להתחלק גם על ידי פקידים ושופטים בדימוס, עיתונאים ופעילים חברתיים. הממשלה, מתסכל ככל שזה יהיה, קיימת כדי לקבל החלטות גורליות בתנאי אי-ודאות, לקבוע סדרי עדיפויות בין צרכים חיוניים כאשר אין מספיק לכולם, ולגשש דרכה בתנאים מעורפלים על שפת התהום כאשר העיניים מכוסות בשק פוליטי. לא נחמד, לאפלטון היו רעיונות טובים יותר אודות הממשל הראוי, אבל זה מחיר הדמוקרטיה. במשך 60 שנה שרתו בתפקיד המבקר אנשים שהבינו כי תפקידם אינו ללמד את מקבלי ההחלטות איך עליהם לחשוב ומה המתודה לקבלת החלטות טובות, והסתפקו בהתמקדות על חריגות מחוק וממנהל תקין במשמעות הפורמלית של המושג. עכשיו אנו יודעים שהנ"ל היו "טייחים" בשירות השלטון, זנב לאריות, וכי תפקידו האמיתי של המבקר הוא להיות ראש לשועלים. סליחה, ראש לבעלי הטורים במדיה, כלבי האשמורת של מוכרי סנסציות להמונים.
החתירה האיראנית לחסינות גרעינית
מכאן, במעבר חד ולא מתוחכם במיוחד, לשאלה לאן השיירה הולכת. בעוד אנו עוסקים בצוואתו הביקורתית של לינדנשטראוס, ההנהגה האיראנית ממשיכה בסבלנות לחתור לקראת הכרעה היסטורית על דומיננטיות במזרח התיכון ובעולם המוסלמי בכלל. זה כן נושא שראוי להקדיש לו את כול הזמן הדרוש בדיוני הממשלה והמקום הדרוש בעמודי המערכת. בניגוד לטיעון המקובל בישראל, שממשל האיראני אינו רציונלי ולכן אי יאפשר להרתיעו בכושר תגובה גרעינית מוחצת, נראה שהם יכולים ללמד אפילו את מר לינדנשטראוס פרק בתכנון אסטרטגי ארוך טווח. כצפוי, כל משא ומתן עם איראן בנוגע לעצירת תוכנת הגרעין שלה מתברר כעוד אמצעי להרוויח זמן - עד שטהרן תרגיש בטוחה מאחורי הרתעה גרעינית משל עצמה. לאייטולות הזמן לא ממש לוחץ, משום שעליהם להסתיר את הקלפים עד שכוחות NATO ומרבית האמריקאים יצאו מאפגניסטן. זה אמור לקרות במהלך 2013 ועד אז צריכה איראן לפעול בזהירות בשתי גזרות אחרות, עיראק וסוריה. איראן רוצה למלא את הוואקום שנוצר בעיראק ולהבטיח את המשך המצב בסוריה. זו הסיבה מדוע מפלס האלימות הרצחנית בעיראק נמצא שוב בעליה ומדוע איראן ממשיכה להמר על אסאד האומלל.
בזמן שמעצמות המערב מדללות כוחות באפגניסטאן, איראן מחזקת את מעמדה בעיראק והופכת את המדינה המפוצלת ומסוכסכת הזאת לגרורה צייתנית. ב-2014, ללא כוחות מערביים במזרח התיכון ואחרי שאסאד יגמור למחוץ את האופוזיציה, תוכל איראן להדגים את כושרה הגרעיני ולהשתמש בו כדי להגדיר את "הגוש המוסלמי-שיעי החדש" בהנהגתה. המודל ההיסטורי הוא "הגוש הקומוניסטי" בהנהגת ברית המועצות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הגוש המתוכנן חוצה את המזרח התיכון ב"מסך ברזל" שיעי, מהאוקיינוס ההודי עד לים התיכון, ויוצר רצף טריטוריאלי מהמדבר הערבי עד למדבריות מרכז אסיה. בשטח העצום הזה השיעים אינם רוב, אבל עם פצצות גרעין הם יוכלו לשלוט בעמים שהשתחררו מעול הקומוניסטים אך נשארו כלואים בכיס יבשתי ללא מוצא לים וללא שכנים סימפטיים. מהלך זה גם יפגיש את איראן עם ארבע מתחרות חמושות בנשק גרעיני - רוסיה, סין, הודו ופקיסטאן - כך שהמרכיב הגרעיני באסטרטגיה האיראנית אינו ניתן למיקוח.
ציר הנפט השיעי
רזרבות הנפט של הגוש (היום מרוכזות באיראן, עיראק, אזרבייג'ן ואוזבקיסטאן אך יש סיכוי גבוה למציאת נפט וגז גם בשאר ארצות מרכז אסיה) אינן מעטות מאלה של חצי האי הערבי ואלה יהיו עמוד התווך השני של העוצמה האימפריאלית. איראן הגרעינית תוכל להציע לכול מדינות חסותה הצעה שאי-אפשר לסרב לה: צינורות ומסופים ימיים להובלת נפט וגז ליעדים במזרח (סין והודו דרך האוקיינוס ההודי) או במערב (גישה לים התיכון דרך צפון עיראק, כורדיסטן למעשה, וסוריה). הגשר היבשתי דרך כורדיסטן וסוריה גם ישחרר את איראן מהסכנה לנתיבי הספנות הנוכחיים שלה מערבה, שעוברים בים האדום ובתעלת סואץ, שני נתיבים הנמצאים בשליטה של מדינות עויינות מהקצה הסוני של מפת האיסלאם.
מאחר והמערב לא יפעל בצורה אפקטיבית כדי לסכל את האסטרטגיה האיראנית - לארה"ב נמאס מתפקיד השוטר העולמי ואירופה עסוקה באיסוף שברי חלום האחדות - אין סיבה להניח שהתסריט הנ"ל לא יתממש. רוסיה תומכת במהלכי האיראנים בתקווה להפוך חזרה למעצמת על, ובמשטר אסאד שמספק לה ראש גשר במזרח הים התיכון. סין תשמח לנצל בציניות כל וואקום שיתפתח במשחק הכוחות סביב מקורות האנרגיה, ישראל לא תשתמש בנשק גרעיני נגד איראן כמכת מנע מקדימה, ופקיסטאן רואה באיראן בת ברית פוטנציאלית מול העוצמה ההודית המתגברת. בתורכיה אפשר לראות סימנים מובהקים להתפקחות מהרעיון, שמדינות מוסלמיות בהכרח ידידותיות זו לזו, והבנה שבסופו של יום יהיה על יורשי הסולטאן לרדת מהגדר ולהחליט באיזה גוש מקומם - עם המוסלמים האסיאתיים, עם הערבים או באירופה. אני לא מעז לנחש איך תיפול ההחלטה במדינה הזאת, הנמצאת במשבר זהות עמוק, אך אני מוכן להמר על כך, שגוש איראני לאורך הגבולות המזרחיים והדרומיים של ארצם יגרום לתורכיה לפתח עוצמה גרעינית נגדית לזו האיראנית.
מרוץ הגרעין הערבי
גם ערב הסעודית לא תוכל לראות ב"מסך הברזל" לאורך גבולה הצפוני איום נסבל. בניגוד לתורכיה, ערב הסעודית תצטרך לרכוש את פצצות האטום מגורם חיצוני. אין דבר שרוסיה של פוטין, האוליגרכים החדשים של סין או אחרוני הסטליניסטים בצפון קוריאה לא יעשו תמורת כסף סעודי - וכזה הרי יש הרבה. האמריקאים יתנגדו, אבל לא יאיימו. האחים המוסלמים במצרים ישמחו להצטרף ל"גוש הערבי הסוני" שריאד תארגן, כי גם הם צריכים את הכסף ומקומות העבודה בשדות הנפט. נסיכויות המפרץ יצטרפו מחוסר ברירה, ירדן תנופף כעלה ברוח ותבקש סיוע מכול מי שזוכר לעבדאללה חסד נעורים; הפלשתינאים ינסו להרוויח מכול הצדדים ויזכו בהמון סימפטיה כי הכיבוש הישראלי הוא, כידוע, אם כול הבעיות במזרח התיכון.
בוועידות OPEC הגוש בשליטת איראן יהיה שווה כוחות עם הגוש הסעודי, סיטואציה המבטיחה המשך עליית מחירי הנפט לאזור ה-200 דולר לחבית. הממשל של אובמה (בהנחה שהוא הנשיא הבא) יגיב בהגדלה דרסטית של הפקת הנפט והגז בתוך ארה"ב תוך פריצת כל המעצורים הקיימים להגנת הסביבה - באלסקה, בים הקריבי, בפיצוח שכבות חרסיתיות תת-קרקעיות (Fracking) ובאישור לייבא תוצרים של פצלי שמן מקנדה - הכול, רק לא לשלוח חיילים למקומות שתושביהם מוצאים שעשוע בהטמנת מטעני צד מאולתרים וחגורות נפץ בבתי תפילה. והאירופים יגלו מחדש את קסם תחנות הכוח הגרעיניות.
אל תתעסקו עם המשוגעים
העולם ילמד לחיות עם איראן גרעינית המוקפת מדינות חסות חלשות ושולטת בשוק האנרגיה העולמי. ברור שזו האסטרטגיה של האייטולות, זה מה שמבינים בקרמלין ומה שמסרבים לראות בבית הלבן. ומה המקום של ישראל באזור הדמדומים בין שני הגושים המוסלמיים? "עם לבדד ישכון", אומר הנביא, אך לדעתי מותר להיות מבודדים רק בתנאי שלכל הצדדים ברור שלא כדאי להתעסק עם "המשוגעים האלה".