לאור ההידרדרות הכלכלית של הקיבוץ הבין הגזבר שמשהו לא עובד כשורה. הוא החל לבדוק ומצא לא מעט עיוותים שיכולים להסביר חלק מהמצב הקשה. למשל, שהמימון שנותן הקיבוץ למזון לחיות מחמד הביא את אחת המשפחות לגדל עשרה חתולים, מה שעולה לקיבוץ אלפי שקלים בחודש. משכך הודיע הגזבר כי מעתה הקיבוץ יממן לא יותר מחתול אחד למשפחה.
משפחת אוהבי החתולים התנגדה וטענה כי גידול חתולים מחליף עבורה גידול ילדים, ולעומת ההוצאות של הקיבוץ על גידול ילדים מדובר בכסף קטן. הגזבר נאלץ להסכים, מה גם שתמיכה בחיות מחמד הוא ערך קיבוצי, ולכן החליט לשנות כיוון והודיע כי הקיבוץ יפסיק לסבסד משקאות אלכוהוליים בפאב המשותף, שבין כה וכה מדרדרים את הנוער.
אלא שאחת המשפחות, שנמצאת תמיד בראש טוב, טענה להגנתה שאלכוהול הוא דרך חיים, ולגימת ויסקי בסוף יום אולי מזיקה לכבד אך תורמת מאוד לאווירה. ובכל מקרה, לא יהיה הוגן לפגוע בנו, השתיינים, בזמן שמשפחת המעשנים מעשנת 10 קופסאות ביום על חשבון הקיבוץ, מזיקה יותר לבריאותה ועולה לקיבוץ פי כמה וכמה.
אלא שמשפחת המעשנים נעמדה על רגליה האחוריות, הפעילה קשרים וטענה "הקיבוץ בכלל מרוויח עלינו", משום שמעולם לא השתמשה ברכבי הקיבוץ לנסיעות פנאי ולחופשות, כשמבחינתה סיגריה טובה על המרפסת היא-היא החופשה המושלמת. הגזבר פנה באופן טבעי למשפחת המטיילים, שנוסעת כל סוף-שבוע לחופשה עם רכבי הקיבוץ, אך היא טענה שבגלל נסיעותיה הרבות היא לא אוכלת בחדר האוכל המשותף ולא צורכת כמעט חשמל.
נצלנים בלית-ברירה
לכאורה כל המשפחות צודקות, כולן מנוצלות וכולן מנצלות. זהו מעגל קסמים של בזבוז הדדי וניצול לא יעיל של משאבים. כל קבוצה מאשימה את האחרת בגזלת הקופה הציבורית ובטפילות, בזמן שהיא עצמה ממשיכה במקביל לנסות לסחוט לעצמה. אלא שהמשך סחיטה הדדית של פריבילגיות תביא את כולם לגלות גם בהמשך, שמצבם היחסי בקושי השתנה ושמצבם האבסולוטי הורע.
ההידרדרות לא תסתכם רק בפן הכלכלי, אלא תמשיך לחמם את רמות התסכול והשנאה ההדדית. שנאה לכולם - לעובדי מדינה, לחרדים, לבעלי רכבי ליסינג, לרפתנים, לערבים, למושבים, לקיבוצים, לאנשי הקבע, לנבחרי הציבור, לעולים, למשפחות מרובות ילדים. כולם נצלנים, נצלנים בלית-ברירה. שיטת מדינת הרווחה הפכה אותם לכאלה - מי שלא יסחט יישאר מאחור. עם העוני, השנאה והצורך להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשיג פריבילגיות ומשאבים מתפתחת חברה אלימה, תרבות ה"מגיע לי", שחיתות שלטונית, תחושות קיפוח והרגשת ה"פראיירים". כולן תוצר של שיטה כלכלית גרועה.
את מעגל הקסמים הזה כמעט לא ניתן לעצור, אלא רק במכה רוחבית אחת, שמתאפשרת לרוב רק בתנאי משבר, שכן ההטרוגניות של האוכלוסייה מונעת קבלת החלטות משותפות. אף קבוצה לא תסכים לוותר על הישגיה, כשהיא מאמינה שאם תוותר תהיה היחידה לעשות כך. כשמתחילים עם מדיניות רווחה כמעט בלתי-אפשרי לחזור לאחור - זאת מלכודת. מכאן הכול רק מדרדר.
טפילים בצדק
בעלי רכבי הליסינג אינם פחות טפילים מהקבוצות האחרות. הם יודעים שעיוות המס הקיים אינו הוגן וגורם לבזבוז משאבים ולקילומטראז' פרוע בסבסוד שאר הקבוצות. גם הניסיון לטעון כאילו בעלי רכבי הליסינג הם אוכלוסיית פריפריה חלשה רחוקה מהמציאות, כשמקבלי הליסינג הם לרוב שכבה חזקה שממש לא מאפיינת של אנשי הפריפריה, ולכן סביר יותר שאנשי הפריפריה הם אלה שמסבסדים במס דלק גבוה יותר את בעלי הליסינג.
חוץ מזה, אנשי הפריפריה, למרות מצבם הכלכלי החלש יותר, טפילים בעצמם, שסוחטים תקציבים ייחודיים להם. כלומר, בעלי רכבי הליסינג, בדומה לכל הקבוצות, מנסים לנצל את מדינת הרווחה, להשיג לעצמם עוד פריבילגיות בלתי-יעילות על חשבון קבוצות אחרות, מה שבסופו של תהליך יביא לעוד עוני ולעוד שנאה הדדית.
העצוב הוא, שלמרות כל האמור לעיל בכל זאת כדאי לבעלי הליסינג לדרוש בכל דרך את המשך עיוות המס, כיוון שבכל מקרה הם נדפקים על-ידי קבוצות אחרות במקומות אחרים. הרי את מעגל ההרס העצמי הזה אי-אפשר לעצור ללא ביטול מדינת הרווחה.
* הכותב הוא הכלכלן הראשי של כלל פיננסים