בעיירה קטנה סמוך לעיר אודג'דה שבמזרח מרוקו, על גבול אלג'יריה, יושב שלום דומרני ומנהל עסקים חובקי עולם. זבל אורגני, למקרה שתהיתם. כך לפחות מספרים מקורביו של העבריין שנחשב במשך שנים ליעד מרכזי של משטרת ישראל. פרקליטו הבלתי נלאה, עו"ד משה שרמן, מוכן להגיד רק שמדובר בעסקים מתחום החקלאות. המקורבים מסבירים שהעסק הכי גדול שלו במרוקו מגלגל מיליוני אירו, ושהוא מבוסס על זבל אורגני שמעובד מגללי פרות ומשווק ברחבי אירופה.
לפי אותם מקורות, כדי לקדם את המוצר במועצה לחקלאות של הפרלמנט האירופי גייס דומרני צוות של מומחי חקלאות מישראל, ולצדם סוללה של מנהלי עסקים בינלאומיים. כל-כך רציני המיזם הזה של דומרני, עד שבקהילה הישראלית הקטנה שבמרוקו כבר מהגגים בציניות על "שלום דומרני הגדול שמתכנן לכבוש את העולם עם חרא של פרות".
מי שעוקב אחרי דומרני יודע שהרומן שלו עם מרוקו מתנהל כבר כמה שנים, לסירוגין, בכפוף למועדי השחרור שלו ממעצרים וממאסרים. ועדיין, הנסיעה הזאת נראתה שונה מהאחרות, בעיקר משום שדומרני נמנע מלשוב ארצה חמישה חודשים, ומפני שבני משפחתו הם אלה שנסעו למרוקו כדי לבקר אצלו, מה שהעלה ספקולציות ותיאוריות שונות.
המשטרה מצדה לא פרסמה מידע כלשהו על תיק פלילי שנפתח נגד דומרני, מה שאינו מונע מ-G לבשר כאן על שובו לארץ. ב-5 בספטמבר, בחמש לפנות בוקר, הוא נחת בשדה התעופה בן-גוריון יחד עם אדם שנראה כמו יועץ פיננסי צמוד. הוא לא עוכב במשטרת הגבולות ואף נציג של היחידה הכלכלית (יאל"כ), הממונה על תיק דומרני, לא עיכב אותם לתשאול לפני שהבוס חזר למושב עוצם.
דומרני אינו היחיד. בשנים האחרונות הפכה מרוקו ללהיט במיליה העבריינים בעלי היכולות הכלכליות. לפחות עשרה מהם, כאלה המזוהים במובהק עם ארגוני הפשיעה הגדולים והמסוכנים, העבירו את מרכז חייהם למדינה האקזוטית מהמגרב. חלקם אף מחזיקים באזרחות מרוקאית או שהם מועמדים לקבל אותה. לצדם הולכים ובאים כמה עשרות חברים ואנשי עסקים שתומכים בפעילותם הכלכלית, וכל אלה יחד יצרו סוג של מושבת עבריינים ישראלית בקזבלנקה.
ככל הידוע, רוב העבריינים הישראלים במרוקו מנהלים כיום עסקים בתחומים לגיטימיים כמו תשתיות, חקלאות, רכב וטקסטיל - הכול הרחק מהיחידות הסמויות של לה"ב 433, אבל בלי שאף אחד מהם הסתבך שם בפלילים עד כה.
מה שיותר מעניין הוא שחרף הרזומה השלילי בישראל הם אינם מוכרים כלל לממסד הציבורי במרוקו. כך לפחות טוענת מגי קקון, פוליטיקאית יהודייה החברה במועצה לזכויות אדם במדינה: "תהיה בטוח שאם מישהו עושה עבירות ידעו על זה מהר מאוד ולא ישאירו אותו כאן רגע אחד. המשטרה פה מאוד חזקה. אם מסתובבים כאן עבריינים ישראלים אני מקווה שהם לא יעשו בושות, כי ליהודים במרוקו יש מוניטין מצוין ולא היינו רוצים לקלקל אותו".
הנציגות המסחרית של דומרני במרוקו מזוהה עם אדם בשם שמעון בן-חמו (שידו) ממושב עוצם, עבריין שריצה בעבר עונש מאסר ולימים הפך לסיטונאי מוביל של ירקות ושל סחורות בשוקי הדרום, ולבעלים של מסעדת הבשרים שידו שמול מלון סיטי טאוור במתחם הבורסה ברמת גן.
דומרני, בדרכו למעמדו הרם בעולם התחתון, עבר בין היתר בשוק הירקות הסיטוני באשקלון. שידו היה מי שהדריך אותו בתחום המקצועי והמסחרי. החברות ביניהם הובילה את דומרני לעזוב את ביתו באשקלון, שהייתה בשיאו של מרחץ דמים עקב מלחמת כנופיות, ולעבור למתחם מוגן סמוך לביתו של שידו במושב עוצם, מושב קטן מזרחית לעיר. עבריינים מעוצם אף הסתירו בין שבילי המושב כמה טילי לאו שנתפסו על-ידי המשטרה. דומרני הואשם בהחזקתם אולם בסופו של דבר התיק נגדו נסגר.
בעשר השנים האחרונות שהה שידו במרוקו תקופות ארוכות ופיתח עסקים חוקיים בתחומי החקלאות והסחורות, חלקם בשותפות עם דומרני. שידו ידוע במרוקו כמשווק סיטונאי גדול וכיצואן של מוצרי טקסטיל, וכן כיבואן של משקאות אלכוהוליים. הוא גם מעורה במוסדות הקהילה היהודית ותורם להם. לפני כעשר שנים אף סייע להעלות ממרוקו את עצמות סבו, הרב שלמה בן-חמו, שנקבר במתחם פרטי גדול של המשפחה בעוצם.
שידו טווה קשרים מצוינים גם עם בני משפחת המלוכה, ולפי מקורביו אף הוזמן לחפלות של החצר, ולפחות פעם אחת התלווה אליו דומרני. לפני כשנתיים לקה שידו במחלה קשה, ונאלץ לשוב ארצה. הוא נפטר לפני כשנה בגיל 54.
מרוקו מציתה את הדמיון של עבריינים ישראלים רבים, במיוחד כאלה שיש להם הון שחור שמחפש אפיקי השקעה, ובמקביל הם בעלי שורשים עמוקים בתרבות המרוקאית. בעלי המודעות החברתית שבהם אף רואים בה את מדינת המפלט האידיאלית, ובהצלחתם בה נקמה מתוקה במדינת ישראל על הילדות העשוקה בשכונות המצוקה, שגררה אותם בעל כורחם למלכוד של חיי הפשע.
נכון לעכשיו, אגב, איש מהם לא הסתבך בפלילים, וכולם - לפחות על-פי העובדות היבשות - מחזיקים בעסקים חוקיים. הדבר הזה מעניין במיוחד נוכח העובדה שהחשיש הוא הסם הלאומי של מרוקו.
בכלל, בהקשר של "השקעות זרות", מבקשת הפוליטיקאית הנמרצת מגי קקון להבהיר כמה דברים: "מרוקו היא מדינה מסודרת. יש לנו חוקים כלכליים חדשים שמגדירים בדיוק מה מותר ומה אסור במטרה להיאבק בהון השחור כחלק מדרישות קרן המטבע העולמית. אתה לא יכול להביא למרוקו כסף במזומן במזוודה ולהפקיד אותו סתם כך בבנק מקומי או להשקיע בעסקים. אתה חייב לעשות הכול באמצעות הבנקים ולדווח על מקורות הכסף. מובן שכל משקיע לגיטימי זכאי להרוויח ולהוציא את כספו אחרי שהוא שילם את המסים כחוק".
שאלת ההון השחור של העבריינים הישראלים במרוקו עולה נוכח מסע הבריחה העולמי של העבריין הירושלמי גבי בן-הרוש, שמתגורר כיום בקזבלנקה. המסע חובק העולם שלו, שהסתיים במרוקו, החל בפברואר 2002 כאשר תוקן חוק איסור הלבנת הון. החוק הזה היה רלבנטי במיוחד לגבי בן-הרוש, שבחשבונות הבנק הקשורים לחברות בנייה שהיו בבעלותו שכבו כספים שהחוק החדש שם על הכוונת.
על-פי החשד, הכספים האלה היו חלק מ-270 מיליוני השקלים שנגנבו מהבנק למסחר על-ידי אתי אלון, ושמרביתם הועברו לבן-הרוש לצורך כיסוי חובות ההימורים של אחיה, עופר מקסימוב.
לאחר שהחוק נכנס לתוקף החלו בן-הרוש והשותף שלו, היזם ששון בראשי ממשפחת הקבלנים המפורסמת בירושלים, למשוך כספים מהבנקים, וכן למכור בבהילות נכסים. על-פי החשד הם הוציאו מישראל עשרות מיליוני שקלים.
חלק גדול מהכסף הגיע לארצות-הברית, שם הכירו השניים מיליונר הוליוודי בשם חי וקנין, אשף נדל"ן עם נטייה הרסנית להתחככות בעבריינים. וקנין סייע לבן-הרוש להשקיע את מיליוני הדולרים בעסקות מכל הבא ליד, ומבחינת השניים הכול נראה מושלם. הם שילבו ביזנס ופלז'ר כמיטב המסורת, הימרו בלאס וגאס עם שפנפנות ונפשו באקפולקו עם המשפחות. אבל כפי שקורה תמיד, גם החגיגה הזו הסתיימה.
באפריל 2002 נעצרו אלון ואחיה, והיחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (יאחב"ל) פתחה במצוד ענק אחרי בן-הרוש, שבינתיים ברח לאמסטרדם והסתתר שם אצל יצחק אברג'ל, מבכירי העבריינים הישראלים. אלא שעל מנת לחמוק מהרשויות בישראל נדרשה לבן-הרוש מדינה ללא יחסי הסגרה עם ישראל. ואז הוא שם פעמיו למרוקו, שהיא גם המדינה שממנה עלתה משפחתו ארצה בשנות ה-50, כשהיה בן שנתיים.
קרובי משפחה מקומיים סייעו לו לקבל אזרחות מרוקאית, אבל העובדה שהוא נקלט בארץ הולדתו לא הנמיכה את מפלס הפרנויה שלו: במקום להישאר במדינה עד יעבור זעם, מיהר האזרח המרוקאי לצאת למסע הרפתקאות עם וקנין ועם מאיר אברג'ל בספרד, במקסיקו, בברזיל ובקנדה, וחזר לארצות-הברית כדי לגבות כספים שהשקיע עם וקנין.
בחודש מארס 2004 התרחשה תקלה. בלשי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (DEA), שעקבו אחרי רשת האקסטזי של אברג'ל, זיהו את מערך הלבנת ההון של בן-הרוש ועצרו אותו ואת וקנין. כאשר השניים שוחררו למעצר בית בן-הרוש גידל זקן עבות, חבש כיפה, הקים בית כנסת בלוס אנג'לס וחתם על הסכם עד מדינה, שעל-פיו הוא יפליל את וקנין בעבירות הלבנת הון וסחיטה. וקנין נשפט לעשר שנות מאסר; בן-הרוש שוחרר בלוס אנג'לס עם אופציה להעיד נגד האחים אברג'ל.
אלא שכאשר האברג'לים הוסגרו לארצות-הברית סירב בן-הרוש לעלות לדוכן העדים, ובקיץ של השנה שעברה קיבלו הוא ואשתו סימה צו גירוש מארצות-הברית. המחלקה הבינלאומית בפרקליטות, שרק שנה לפני כן הסגירה לאמריקאים את "מיטב בניה" מארגון אברג'ל, ביקשה מהאמריקאים להסגיר לישראל את בן-הרוש, בכפוף לצו המעצר בתיק הבנק למסחר. האמריקאים התכוונו לגרש אותו לישראל, אלא שאז נפנף פרקליטו הפדרלי, עו"ד ג'ף יפרח, בנשק חדש ומפתיע: האזרחות המרוקאית של מרשו. צעד של הסגרה מצד ארצות-הברית לישראל, הסביר הפרקליט, יהיה כרוך במאבק משפטי-דיפלומטי.
האמריקאים דחו את בקשת ההסגרה הישראלית. מפרקליטות תל-אביב נמסר: "גבי בן-הרוש היה ונותר חשוד בפרשיית הבנק למסחר, ומדינת ישראל תעשה כל מאמץ כדי להביאו לדין".
וכך, לפני כשנה עזב בן-הרוש את לוס אנג'לס בטיסה למרוקו, והוא מתגורר בקזבלנקה עד היום. אשתו סימה חזרה לדירתם הישנה בקטמונים, ולפי סיפורים מהשכונה היא לא מרגישה בנוח לנוכח המעמד החדש של בעלה, שנחשב פעם לגורו הפשע של ירושלים והפך באמריקה לעד מדינה מפורסם. בשלב מסוים הצטרפה אליו, אולם לא התאקלמה ושבה לישראל.
האחווה הישראלית במרוקו היא משהו שלא כדאי להישען עליו יותר מדי. לאברג'לים יש יריב גדול - אותו שלום דומרני שעליו סיפרנו בהרחבה בהתחלה, ומי שבעצמו היה בעבר בכיר בקואליציה של יצחק אברג'ל. כבר כמעט עשר שנים שבמרוקו פועלת נציגות בולטת של אנשים המזוהים עם דומרני, בהם עבריינים מהדרום שמפתחים עסקים בתחומי החקלאות והמסחר, והוא עצמו כאמור נוסע לשם ככל שתנאי השחרור שלו מהכלא מאפשרים זאת.
עוצמת ארגון דומרני התנגשה כבר בעבר עם זו של ארגון אברג'ל, ואם הסכסוך הזה יגלוש גם למרוקו הוא עוד עשוי להסתיים לא טוב, הן מבחינת האורחים הישראלים והן מבחינת המארחים במערכת הכלכלית ובמשטרה המקומית.
במרוקו שוהה כבר תקופה ארוכה גם אחד מאנשיו הקרובים ביותר של אברג'ל, אבי רוחן מרמת השרון, שבהגדרה מודיעינית הוא ראש ארגון פשע עצמאי ומסוכן. רוחן, על-פי דוחות המעקב של היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות (היאחב"ל) ושל רשות הסמים האמריקאית (DEA), חשוד שהיה פעיל ברשת האקסטזי של יצחק אברג'ל. בשנים האחרונות הוא מחזיק חברה מצליחה להשכרת רכב במרוקו ואינו מרבה להגיע לישראל, למעט לאירועים חשובים דוגמת חתונת בתו שנערכה בחודש יולי האחרון.
במרוקו שוהים עוד כמה עבריינים המזוהים עם ארגון אברג'ל ואינם מוכרים לקוראי העיתונים, אבל חלקם דווקא עובדים במיזמים הכלכליים החוקיים של דומרני. ברוח הדברים המפויסת של המבוקש הישראלי בקזבלנקה, אפשר לסכם שאולי דווקא המפגש בין שני הארגונים במרוקו יצר את התנאים לסולחה עתידית בין שני הקודקודים של העולם התחתון בישראל. שהרי בסופו של דבר הם לא באמת הקיזו זה את דמו של זה, למעט אי-אלה חיילים, וקורבן אחד חף מפשע - מרגריטה לאוטין. אבל בינינו, מי סופר חיילים וקורבנות בצמרת ארגוני הפשע.
הכתבה המלאה - במגזין G