כשאלון יששכר, סטודנט לתקשורת באוניברסיטה העברית, עוד לא בן 27, הביט בעמוד הפייסבוק שלו באותה שבת של ראשית חודש יולי, הוא קצת התקשה להאמין. "ממש בשניות הראשונות, תוך דקה-שתיים, התחלתי לראות את מספר השיתופים קופץ, 20, 30, 40, ואמרתי לעצמי 'וואלה, זה יכול להיות מעולה'". אבל גם הוא לא העלה בדעתו לאן עוד יתגלגל הפוסט שפרסם, ובאיזו מהירות כל זה עתיד להתרחש.
בראש הפוסט של יששכר התנוססה תמונה גדולה של חייל ממוצא אתיופי, לבוש במדי צנחן. "שמי ג'ג'או בימרו, בן 27, יוצא יחידת מגלן", הסביר הצעיר שבתמונה, ואז גולל את סיפורו, לפיו בחודש אפריל השנה, בעת שיצא עם חברים לבלות במועדון בחיפה, הם הותקפו ללא כל סיבה על-ידי שוטרים. בימרו, כך הפוסט, רוסס בעיניו בגז פלפל, חושמל בשוקר חשמלי ונזרק חבול בשולי כביש ראשי, אבל כל זה היה שולי מבחינתו בהשוואה לכך שאחד השוטרים קרא לעברו: "תחזור לאפריקה!". "האמינו לי, שום צריבת גז או חשמול, חזקים ככל שיהיו, לא יכלו להכאיב לי כמו שהכאיב לי המשפט הזה", הוא כתב, והרשת התפוצצה.
"הראשונים שהגיעו היו באופן טבעי אתרי האינטרנט", מספר יששכר. "היה מאקו, למעשה הראשון לפרסם את זה, היה וואלה, היה ynet, ועוד כל מיני אתרים". אחריהם הגיעו גם פניות מכלי התקשורת האחרים. דני אדינו אבבה, כתב "ידיעות אחרונות", יצר קשר, ולמחרת הקדיש העיתון לסיפור כמעט כפולת עמודים. בוקר יום ראשון נפתח עם אייטם בתוכנית הבוקר של רשת, בצהריים דיבר בימרו לראשונה בתוכנית "עושים צהריים" עם יעל דן בגלי צה"ל, ובמקביל גם באתרים כמו ynet המשיכו לעדכן ולעקוב. השיא הגיע בסופו של אותו שבוע, עם כתבת מגזין גדולה בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2.
עוזר להרגיש את הדופק
עכשיו נסו לדמיין איזה סיכוי היה לסיפור של בימרו רק לפני שנים מעטות, טרם פריצתו של פייסבוק לחיינו. דמיינו את ריכוז הכתבים מקבל את הפנייה בעניין ומתלבט אם להעביר אותה לכתב בחיפה או לכתב המשטרה. ואת הכתב שמאזין לסיפור ומגלה שיש לו כאן מקרה של גרסה מול גרסה בתוספת תגובה לקונית של מח"ש שהעניין נמצא בבדיקה. ואת ראש הדסק התורן, שטרוד באלף ואחד דברים אחרים, ואולי בסופו של דבר, ברגע של חולשה, היה מנפנף את הסיפור תוך שהוא זורק לאוויר שאלה חצי רטורית בסגנון "את מי זה בכלל מעניין?".
אלא שבעידן הפייסבוק כבר אי אפשר יותר לזרוק שאלות כאלו לאוויר, ואם כן הן כבר לא נותרות רטוריות. יש להן תשובה מספרית שנמדדת ב"לייקים" וב"שרים", ובפרמטר הזה הסיפור של בימרו, עם כ-29 אלף לייקים וכ-32 אלף שיתופים, הוא כמעט כזה שצריך לעצור בשבילו את מכונות הדפוס. את המציאות הזאת ממהרים להפנים בימים אלה במערכות החדשות השונות.
"אני מניח שכל העורכים זיהו שאת הסיפורים האנושיים, הסיפורים שבסוף נוגעים בכולם, שהם אלה שהכי קשה להביא, אפשר למצוא בפייסבוק", אומר ישראל טוויטו, עורך המהדורה המרכזית של חדשות 10. "אני בטוח שבכל המערכות יש כתבים - אצלי למשל כתבים פליליים, כתבת רווחה - שצמודים לפייסבוק ומחפשים שם סיפורים בתחומים שלהם. בחודש האחרון ביקשתי שהריכוז יישב גם על פייסבוק - השרשנו את זה כי קודם זה היה פיראטי ובאמת בתקופה האחרונה הריכוז יושב חזק מאוד על פייסבוק. זה בהחלט משהו שמשקיעים בו עבודה".
גם בחדשות 2 משקיעים הרבה באפיק הזה. "אני רואה בזה שינוי מהותי מאוד", אומר בכיר בחברת החדשות של הערוץ. "אתה רואה דרך זה מה מדבר לאנשים ועל איזה נקודות זה לוחץ בדיוק. זה נותן לך הרבה פעמים אפשרות להרגיש את הדופק בצורה יותר ברורה. ויש כאן גם כלי שפשוט נתן לאנשים אפשרות לשתף חומר, ולנו הרבה יותר קל להתעסק בנושאים שלא יכולנו להתעסק בהם קודם, שהיה קשה יותר להפיק אותם, קשה יותר לתחקר אותם, להגיע אליהם, או, רחמנא לצלן, לא חשבנו עליהם, לא היינו שם בכלל".
סטטוסים במקום ביפרים
אז אם היה לכם איזשהו ספק בכך, מניית פייסבוק בעלייה. אמנם לא בבורסת נאסד"ק, שם היא צנחה עשרות אחוזים מאז הנפקתה, אבל שוק התקשורת הישראלי מחבק אותה בחום. "קו פרשת המים היה פחות או יותר בזמן של מחאת הקוטג'", מנתח גל מור, העורך הראשי של האתר חורים ברשת, שיושב על התפר שבין פייסבוק לכלי התקשורת הממוסדים. "מאז גם הגולשים עצמם מתחילים לשים לב לכוח של פייסבוק להעלות תכנים לתקשורת, וגם כלי התקשורת עצמם יותר קשובים להתארגנויות שיש בפייסבוק".
ערן טיפנברון, המשנה לעורך ynet, מציין אף הוא את הקוטג' כנקודת מפנה. "אני חושב שזה היה האירוע הפייסבוקי המכונן הראשון שהפרה את ynet, ו-ynet הפרה את המציאות. החל מאותו אירוע נוצרה דינמיקה שבה השכיל ynet להיפתח יותר ויותר למציאות כפי שהיא מופיעה בפייסבוק ולטפל בה בצורה אינטנסיבית יותר. לפני כן הי לאינטרנט הממוסד פחד כלשהו מווב 2.0, מכל הרשתות החברתיות".
"מבחינתי האישית זאת דווקא בשורה רעה וקשה", מודה גיא לרר, מגיש התוכנית "הצינור" בערוץ 10, שעסק בחומרים שמייצרות הרשתות החברתיות עוד כשהיו על תקן האיזוטריה של סוף המהדורה. "פעם, אם היה סיפור שרץ בפייסבוק, הייתי יודע שאין בעיה, אני מרים טלפון, מראיין את האנשים, אני היחיד שמדבר על זה. היום הגענו למצב שצריכים לעשות שמיניות באוויר כדי להילחם על כל מרואיין בסיפור פייסבוק, ואנחנו רואים שלא רק שאנחנו לא לבד, אנחנו יחד עם כל מהדורות החדשות, כל מגזיני האקטואליה, וכולם מסתערים על הסיפורים האלה. אז ברמה האישית זה נהיה יותר קשה, אבל אם לצאת רגע מעצמי, אז זה תהליך חיובי ומשמח שמראה שבאמת התקשורת יכולה להשתנות".
לרר לא ייחודי בהתייחסות שלו למגמה הזאת כאל מגמה חיובית ומבורכת. זו, כך נראה, הנימה השולטת במערכות התקשורת. "כשהייתי רכז כתבים ב'ידיעות אחרונות', לפני 12 שנה, המציאות שאנחנו הגבנו לה הייתה מציאות של ביפר", אומר טיפנברון. "זה מה שהיה, ביפר של מד"א וביפר של המשטרה, והעדכונים הגיעו מדוברים. אני חושב שהסטטוסים של היום בפייסבוק לא נופלים בחשיבותם מהביפרים של פעם, והם דמוקרטיים יותר".
גם הבכיר בחדשות 2 מברך על המגמה: "לכל מיני אנשים יש הרבה דברים לספר או להוציא, ולא כולם בדיוק אשפי תקשורת, לא לכולם יש יחצ"נים, ולא כולם יודעים בדיוק איך הדברים עובדים. אז יש משהו בעניין הזה שפשוט מוריד המון מחסומים, פילטרים. הרבה סיפורים שמגיעים למערכות עוברים דרך כל מיני ספין דוקטורים, ופה בהרבה מאוד מקרים הסיפורים הם כמו שהם".
אז עד כמה באמת הסיפורים שמגיעים מפייסבוק לתקשורת הם "כמו שהם", נטולי פילטרים ונקיים ממתווכים? זאת הזדמנות טובה לחזור לסיפורו של ג'ג'או בימרו. ראשית, לבימרו עצמו אין בכלל חשבון פייסבוק, והפוסט עצמו, כפי שכבר תואר, הועלה על-ידי הסטודנט יששכר, שנחשף לסיפור דרך חברו עוז אליאב, ששירת עם בימרו בצבא. אבל יששכר לא סיפק רק את קיר הפייסבוק שלו. "ג'ג'או בעצם כתב לי את כל מה שעבר עליו וכל מה שהוא הרגיש", הוא מסביר. "היה צריך לדעת בדיוק איך לנסח ומה לנסח, ולהציג את זה בצורה כזאת שזה יגיע לכמה שיותר אנשים. זה שהוא כתב שם גם את הרגשות שלו, מעבר לתיאור היבש, זה דבר אחד שהוא מאוד חשוב, ואני חושב שזאת אחת הסיבות שזה הצליח להגיע לכל כך הרבה אנשים".
- כלומר, בעצם אתה דובבת אותו ואחר כך כתבת את זה בשפה שלך?
"כן. שמע, הכל שם באישורו. בסופו של דבר אני ניסחתי את זה".
אבל הצורך בשירותי תיווך והפצה לא נעצר כאן. "בסופו של דבר הפוסט שלי הפרטי הגיע ל-4,000 ומשהו שיתופים", מספר יששכר, "זה המון, אבל ידעתי שאם זה יגיע לדף של 'סטטוסים מצייצים' - שלא שיערתי לעצמי עד כמה הוא חזק - אי אפשר לעצור את זה. אז כתבתי לאבי לן הודעה, ובאמת בתוך כמה דקות הוא נענה להודעה והפיץ את זה, ומשם זה היה באמת פשוט ויראלי ושבר שיאים".
"סטטוסים מצייצים" הוא עמוד פייסבוק שנולד לפני כשלוש שנים כשאיש התקשורת לשעבר, אבי לן, ובת זוגו עדי, רצו לשתף סטטוסים מעניינים ומצחיקים שנתקלו בהם ברשת, ועל הדרך גם לקדם את המשרד שפתחו, שעוסק במדיה חברתית. היום יש לעמוד יותר מ-130 אלף חברים, ולדברי לן רבים מכלי התקשורת יושבים על העמוד הזה ושולפים ממנו סיפורים.
"בשבת בצהריים קיבלתי הודעה מהבחור שארגן את זה", הוא מספר. "אני לא מכיר אותו, הוא לא מכיר אותי. הוא יודע שאני מנהל את 'סטטוסים מצייצים'. ברגע שקראתי החלטתי לפרסם את זה, ואז חלה ההתפוצצות ויראלית חסרת תקדים בהיקפה של שיתופים. עוד לא ראיתי התפרצות כל כך עזה ומהירה. מה ששעשע אותי זה שבכתבה ששודרה בערוץ 2 הם נתנו לג'ג'או להקריא את הסטטוס שלו מהמסך, ורק אני רואה שמה שמצולם הוא העמוד של 'סטטוסים מצייצים'. הוא מראה את העמוד שלנו עם 30 ומשהו אלף שיתופים, הוא מדבר על 30 ומשהו אלף שיתופים, אבל את השם 'סטטוסים מצייצים' כמובן לא מזכירים".
אבל עד לכתבה בחדשות 2 ליששכר הייתה עוד עבודה. "היינו אמורים להיות בתוכנית 'סדר יום' של קרן נויבך ברדיו, תוכנית מדהימה, אבל אז בערוץ 2 אמרו לנו 'חבר'ה, אם אתם רוצים שזה יתפרסם אצלנו תרדו מהסיפור הזה'", הוא מספר. "מי שממש עזרה לנו זאת ליאת תימור, אשת התקשורת. היא כתבה לי מייל באותו היום שפרסמתי את הפוסט, ואמרה שזה מאוד נגע בה אישית, שהיא מאמצת ילדה אתיופית. היא מאוד-מאוד עזרה לי בפן התקשורתי, יעצה לי איפה כן כדאי, איפה לא כדאי, מה להגיד, מה לא להגיד, והיא למעשה גם זאת שהצליחה לארגן לנו בסוף את הכתבה בערוץ 2".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"