כחלק מבחירתו לחוות את המציאות בראייה סלקטיבית ועל-ידי חוויה אישית, משתדל א.ב. יהושע להימנע מלקרוא עיתונים ולמעט בצפייה באקטואליה טלוויזיונית. הוא אומר שרעייתו קוראת את הארץ בכל בוקר, ומסמנת לו קטעים נבחרים אם יש, אבל הוא אינו מסוגל לסבול את טון השמחה לאיד של העיתון הזה בהקשר לכל מה שקורה במדינה; כך שאת רוב האינפורמציה שלו על העולם הוא שואב מהחדשות ברדיו ומדיונים רדיופוניים, הנטולים גינונים שלא מהעניין. כך גם בכל הקשור בכלכלה. "תשאלי", הוא אומר לי, כשאנחנו שותים קפה של בוקר בקומה השלישית של קניון גבעתיים, העיר שאליה היגר לפני פחות משבועיים, "תשאלי, אבל אין לי כלים להבין כלכלה. אני גם לא מכיר את האנשים בתחום".
השם נוחי דנקנר אומר לך משהו?
"אני יודע מי זה".
אילן בן-דב? שאול אלוביץ?
"לא מכיר. אבל זה לא רק אני. חבריי הטובים הסופרים והאמנים לא ממש מודעים למה שהאנשים האלה עושים. לא הייתה מערכת פוליטית שידעה להפריט את הנושאים האלה ולהפוך אותם לנגישים, ואני מאשים גם את עצמי שכל הזמן התעסקנו, אנחנו השמאל, בשטחים ובפלסטינים, ולא נתנו דעתנו על הכלכלה. גם בעניין החרדים אמרנו, ניתן להם היום והם יחזירו לנו מחר".
נשמע כאילו הכלכלה מטמאת את האמנות.
"אם זה המקום, זה רע מאוד. יצא ספר של בלזקבשם 'סזאר בירוטו', שתרגם ידידי קנז, ספר שעוסק בהלוואות ובפשיטות רגל, שלקח את הנושאים הנמוכים ביותר בכלכלה וסידר אותם בסיפור אמנותי מדהים. אם תפתחי את רוב הרומנים והסיפורים, לא תמצאי ניסיון לחדור לנבכי הכלכלה ולהביא אותה כנושא חי ונגיש".
בשביל התיווך הזה קיימת העיתונות הכלכלית.
"יש לי בן כלכלן והוא מסביר לי דברים. אני רואה את הפער הגדול שביני לבין הבנת החומר הזה לעומק. אבל התקווה אינה באנשים כמוני, שמקובעים בכמה וכמה אידיאולוגיות, אנחנו לא התקווה לעתיד".
ב"הילכו שניים יחדיו", מחזה שכתבת ומועלה באנסמבל הרצליה ובקאמרי, הגיבורים שלו, בן-גוריון וז'בוטינסקי, מלבנים גם סוגיות כלכליות.
"ז'בוטינסקי טוען לפני בן-גוריון שהחברה הסוציאליסטית מבריחה יהודים מהגולה, שרוצים לעלות לארץ ולעשות עסקים, כי הם חוששים שרכושם ייבלע בחיים השוויוניים. בן-גוריון עונה לו שבאנו לכאן מעטים ועלינו להבטיח קודם את הצדק החברתי - העניין של חברה צומחת מול חברה מתפתחת, של שמירת הצדק החברתי גם על חשבון הטייקונים, ושל ניסיון למצוא איזון צודק".
מה השתבש בדרך?
"ברגע מסוים הכלכלה החופשית הפכה לפרועה. למה המחאה החברתית קרסה כל-כך מהר? כי היא לא הגיעה ליכולת לתת תוכנית פוליטית מפורטת".
המוחים ניסו לברוח משיוך מפלגתי.
"אז הם לא אמרו מתנחלים ודתיים, וגם לא נתנו דרך לשפר את מה שטעון שיפור. הייתה לי סימפטיה מאוד גדולה אליהם, אבל כשילדיי התלהבו, אמרתי שאם לא ילכו לדרך פוליטית, לא יהיה לזה המשך. המשנה שלי מתונה. לא מדובר בהלאמת חברות, אלא במתן רשת סוציאלית חזקה, כמו זו שהייתה כאן כבר בשנות ה-20 וה-30; ביטוח אבטלה וזקנה. הפערים גדלו לא רק ביחס לאיזה חזון אוטופי, אלא גם בהשוואה למדינות כמו שבדיה וצרפת, שנשמר בהן סוג של אחווה ושל שיתוף; אנחנו הלכנו לקצה".
איך אתה מתנהל כלכלית?
"אשתי ואני היינו שכירים, אני כמרצה באוניברסיטה ואשתי כפסיכולוגית ראשית בבית חולים. לא חשבתי שמספרים אוכל להרוויח, מקסימום להוציא מהדורה אחת. מסוף שנות ה-70 אפשר היה פתאום למכור ספר בארבעים אלף עותקים, כמו 'המאהב', והכסף הזה היה אקסטרה. רציתי לכתוב את הספר הטוב ביותר, גם אם לא יימכר, ופתאום היו מכירות לחו"ל, אבל אף פעם לא סמכתי על הספרים שיפרנסו את משפחתי, כדי שאם יהיו שנים בלי רעיון טוב, לא אמצא את עצמי במצוקה".
היו תקופות יובש?
"היו תקופות של שתיקה. בהתחלה כתבתי לאט, סיפור אחד בשנה, שאותו ליטשתי וליטשתי. המחשבה הייתה שהפרנסה תבוא רק מהעבודה".
הכתיבה לא נחשבה בעיניך לעבודה?
"לא באותה צורה. אני לא מכיר סופרים שמתפרנסים רק מהכתיבה שלהם. יש רק קבוצה מאוד מצומצמת שיש לה הכנסה טובה יחסית, אבל גם הם תמיד שמרו על פרנסה אחרת, עמוס עוז פרופסור באוניברסיטה, יהושע קנז היה עורך לשון, גרוסמן כתב ספרי ילדים, אפלפלד היה מורה. אנחנו לא רוסיה שהמשטר נותן לנו דאצ'ה ומשכורת. המשטר לא צריך לתת כסף לסופרים; יש קרנות, יש פרסים. אבל כשמסביב מתמודדים עם בעיות של עוני ושל דיור, וכשבבתי התמחוי עומדים בתורים ארוכים לפני החג, צריך לתת לסופר כסף כדי שיכתוב רומן? אף פעם לא חשבתי שמגיע לי".
ומקדמות משמעותיות?
"בהחלט. המו"ל נותן מקדמות ומענקים אם אתה כותב ספרים שמצליחים".
מי מנהל עבורך את המשא ומתן עם ההוצאה?
"אני. אני עובד עם ההוצאה שלי כבר ארבעים שנים, ויש חוזה שנחתם בכל פעם מחדש על כל ספר. בחו"ל יש לי אותה סוכנת כבר ארבעים שנים".
אתה מצליח לעקוב אחרי המכירות שם?
"אני סומך עליה. לא מזמן הייתי בצרפת לרגל יציאת ספרי האחרון שם, בכינוס של בעלי חנויות ספרים קטנות בעיירות קטנות, שמקיימים קשרים קבועים עם הקוראים שלהם, וזה היה נהדר בעיניי. בארץ, החנויות הקטנות התמעטו בגלל שני הטייקונים ששולטים בשוק. אתה נכנס למפעל תעשייתי וקונה ארבעה ספרים כשרצית לקנות רק אחד. אז מצד אחד זה שוק חופשי וסופרים צעירים מקבלים הזדמנות, אבל מצד שני הפרודוקציה עלתה כל-כך שזה בא על חשבון הפוליטיקה והאידיאולוגיה".
ואיפה האיכות?
"היא תמיד ישנה. אבל כשבתל אביב יש ארבעים הצגות תיאטרון בערב, כשכותבים כל-כך הרבה, אז מתעסקים בהרבה מלל ובמעט פוליטיקה. אנחנו הולכים בעיניים עיוורות למדינה דו-לאומית, ובמקום לעשות עם זה משהו, ללכת לכנסת ולשנות, אנחנו כותבים על זה. אנשים מיואשים מהערך הפוליטי, החברתי".
ובכל זאת אנשים באים לראות את ההצגה שלך, שהיא דיאלוג מבריק של שני אישים היסטוריים שמדברים אידיאולוגיה, בלי גימיקים ובלי תפאורה.
"כנראה קיים רעב להצגות מהסוג הזה. בלי דרמה ובלי סיפורי אהבים. כנראה היה חסר דווקא הבצל הזה בצלחת".
כתיבת מחזה היא עסק כלכלי?
"לא בטוח. כתבתי כמה וכמה מחזות, יש שמצליחים ויש שלא. אני מסרב לחבר את האמנות לכלכלה. אף פעם לא עשיתי שיקול כלכלי, גם לא העליתי על דעתי לכתוב מסכת לקיבוץ בשביל כסף, וגם לא אשא הרצאה בחוגי בית. אני צריך שזה יבוא מבפנים".
ידעת לחסוך במשך השנים?
"עבדנו, חסכנו, קנינו דירה שלפני עשרים שנה הייתה הרבה יותר זולה, נתנו לילדים. קיבלתי גם תמלוגים מחו"ל. מה שמשמח אותי הוא שגם אצל שלושת ילדיי הכסף אינו שיקול".
למה עזבת את חיפה לטובת גבעתיים?
"אילו הנכדים שלי היו בבאר שבע הייתי עובר לשם. מרגע שנולדה הנכדה הראשונה לפני 12 שנים, התחלנו להגיע לכאן בכל שבוע כדי להיות איתה ואז הייתה לנו דירה קטנה, וכשהגיעה השעה שבה אתה כבר לא יכול לעשות נסיעות עם הצידנית, החלטנו לעבור. מעבר דירה הוא פוגרום שאין כדוגמתו. אתה מחריב דבר שהיה קיים 44 שנים, ועד שאתה בונה דבר חדש לוקח זמן. בחיפה יש שלושה רבדים: העיר התחתית, הדר והכרמל. אנחנו גרנו בכרמל, שהיא בועה. יכולת לחיות חיים שלמים בלי להגיע לתחתית. פה אין מובלעת כזאת".
יהיו שיאמרו שגבעתיים היא מובלעת.
"אבל לא רחוקה. מבחינה ספרותית אני מרגיש שאם אהיה קשוב, אכיר אוכלוסיות שונות וגיבורים חדשים. מכיוון שהיה קשה לוותר על השקט ועל האורנים, אנחנו עדיין באבל. הדבר הטוב הוא שההוויה הזאת יכולה להיות השראה לספר האחרון שאכתוב".