נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, מודה כי 600 שעות עבודות שירות לדורס של שחר גרינשפן, הינן בבחינת עונש מגוחך, לא מספק, לא הולם, כנראה גם מקומם.
אלא שגרוניס טוען כי מול זה עומד עיקרון היסוד של "סופיות הדיון". לפי עיקרון חכם וחשוב זה, העליון לא יכול להפוך הסדר טיעון שהתביעה עצמה הציעה - ולכן גם קיבלה. יש בזה משהו, חייבים להודות. הרי לא ייתכן שפושע יקבל הצעה, יסכים לה, ימלא את חלקו בהסכם ויודה - ואז יגידו לו: סליחה, קבל ביטול, בעצם החלטנו שמגיע לך כיסא חשמלי, הרי הודית.
מצד שני, החשוב לא פחות, עומדת שאלת תפקידו העליון של העליון. כאן, לדעתי, שגה גרוניס. הרי ברור שאם היה פעם הסדר טיעון שהתחנן שיבטלו אותו, זה בדיוק ההסדר שהושג מאחורי גבה של משפחת גרינשפן; ההסדר שכולם מסכימים כעת שהינו מקל באורח שערורייתי עם המורשע.
העליון אכן חייב לכבד את הכללים, להתחשב בתקדימים קיימים - ולא ליצור חדשים כלאחר יד. אבל מדי פעם באים גם רגעים נדירים, בהם המוסד השיפוטי הגבוה והנכבד ביותר במדינת ישראל חייב לקום ולומר: לא! זה לא יכול להיות. אין כאן היגיון, גם לא הלימה. לא מקבלים 600 שעות שירות על הרס רשלני ומוחלט של חיים בני 12, של ילדה בתחילת חייה, שבגלל רגע אחד נפשע ואידיוט בשם מארק פטריק תזיל ריר במיטה ובכיסא גלגלים עד יומה האחרון.
בהחלטה אומללה אחת הטיל גרוניס ספק ביכולתה של מערכת שלמה להביא צדק, צדק פשוט, צדק כמעט מובן מאליו. בכך, הוא גם הטיל ספק טורדני בעצם ההחלטה למנותו לנשיא העליון. בהחלטתו בעניין גרינשפן, גרוניס מדבר על "לקחים" ועל סדנאות שינון לפרקליטות, כדי להימנע מטעויות חוזרות. מבורך. אבל, מה כל זה שווה אם המערכת לא מסוגלת לצאת מקיבעונה ולתקן עוול ראשוני גדול כל כך? מה שווים עקרונות יסוד במערכת שלא מסוגלת לספק תוצר הגיוני, מניח דעת?
■ העליון בעניין שחר גרינשפן - ההחלטה במלואה, עם נימוקי שלושת השופטים