הרכב מורחב של 9 שופטים יקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון, שביטל את חיובה של העיתונאית אילנה דיין בלשון הרע, בפרשת "וידוא ההריגה" בתביעתו של סרן ר' - כך קבע היום (ד') נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס.
זאת, בעקבות עתירה לדיון נוסף שהגיש לפני יותר מחצי שנה סרן ר' על פסק הדין של העליון, שבו בוטל פה-אחד פסק דינו של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים, שחייב את דיין בלשון הרע ובתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקל.
החלטתו של גרוניס איננה סוף פסוק בפרשה, ואולם היא מהווה אינדיקציה כי פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה מהווה הלכה חדשה בדיני לשון הרע, ומן הראוי לקיים בו דיון נוסף, כדי לקבוע אם ההלכה החדשה צריכה להישאר על כנה, או להתבטל.
פסק הדין שניתן בהרכב של 3 שופטים, בראשות המשנה לנשיא בדימוס אליעזר ריבלין, נחשב אחד מפסק הדין החשובים ביותר בתחום לשון הרע וחופש העיתונות שניתנו השנים האחרונות בעליון, ומהווה לדעת מומחי משפט תמצית של משנתו השיפוטית של ריבלין בתחום לשון הרע וחופש הביטוי.
הנשיא גרוניס החליט כי בראש ההרכב המורחב יישב הוא עצמו, ולצידו יישבו בכירי השופטים בעליון, ובהם המשנה לנשיא מרים נאור והשופטים עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר, עוזי פוגלמן ויצחק עמית.
שני האחרונים היו שותפים לריבלין בגיבוש ההלכה החדשה בפסק הדין הקודם, ופוגלמן נקט עמדה מרחיקת לכת אף יותר, כאשר קבע כי עיתונאי הפועל בהתאם לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, יהיה זכאי לכך שיראו אותו כמי שפעל באופן אחראי, כפי שמצופה מעיתונאי, ולכך תהיה השלכה גם בתחום דיני לשון הרע.
גרוניס קבע כי לצד העתירה לדיון נוסף שהגישו עורכי דינו של סרן ר', והתשובה לעתירה שהתקבלה מפרקליטיה של דיין ומעורכי הדין של טלעד, יתקיים בעוד כ-4 חודשים גם דיון בעל-פה בפני ההרכב המורחב. פסק הדין צפוי להינתן אפוא לכל המוקדם בעוד כחצי שנה.
העליון בדיון הקודם: דיין הסתמכה על מקורות מהימנים ורציניים
בחודש פברואר השנה ביטל בית המשפט העליון את חיובה של דיין בלשון הרע, בתביעה שהגיש נגדה ונגד תוכניתה "עובדה" סרן ר' בפרשת "וידוא ההריגה".
ביחס לכתבה ששודרה בתוכנית, נקבע כי עומדת לדיין הגנת "אמת בפרסום"; ואולם, ביחס לפרומו לתוכנית, נותרה קביעתו של השופט סולברג מהמחוזי כי מדובר בלשון הרע, ולפיכך החליטו שופטי העליון להקטין את הפיצוי שנפסק נגד אולפני טלעד מ-300 אלף ל-100 אלף שקל. בנוסף, ביטלו השופטים את החובה שהטיל המחוזי על דיין לשדר התנצלות וידיעה מתקנת.
פסק דינו של השופט סולברג מלפני כשנתיים וחצי, שבוטל על-ידי העליון, סימן גישה מחמירה בקיצוניותה כלפי אמצעי התקשורת ביחס לנורמות עבודתם.
עם זאת, דיין איננה יוצאת פטורה בלא כלום בפסק דינו של העליון: בפסק דינם מתחו השופטים ביקורת על טעויות שנעשו בעריכת הכתבה, על חוסר זהירות ולעתים חוסר טעם משווע בעריכה ועל אמירות מיותרות שנכללו בה.
"ראוי היה לדיין כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה לפני שידור הכתבה", הם ציינו.
הכתבה המדוברת שודרה בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 בנובמבר 2004, ועסקה בתקרית שאירעה במוצב "גירית" ברצועת עזה באוקטובר 2004, שבמסגרתו נורתה למוות הילדה הפלסטינית איימן אל-האמס, שהייתה בת 13.
סרן ר', שתבע את דיין בלשון הרע, פיקד על הפלוגה שאיישה את המוצב. אל-האמס התקרבה למוצב, והחיילים פתחו בירי לעברה, וסרן ר' רץ אל שער המוצב כדי לוודא את הריגתה, לפני שקיבל את הדיווח כי מדובר "בילדה כבת 10 בערך".
נגד סרן ר' הוגש כתב אישום לבית הדין הצבאי, באשמת שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט, חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים והתנהגות שאינה הולמת.
ביום הגשת כתב האישום, שממנו זוכה בהמשך, שודרה הכתבה ב"עובדה". השופט סולברג בבית המשפט המחוזי מצא כי בכתבה היה משום לשון הרע נגד סרן ר', וכי לדיין לא עומדות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע. דיין ואולפני טלעד חויבו לפצות את ר' בסכום של 300 אלף שקל.
דיין, נקבע בעליון, הסתמכה על מקורות מהימנים ורציניים, נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות ואף האמינה בנכונותן. ביחס לעובדות שהיו ידועות בעת הפרסום, הייתה הכתבה הוגנת, סבירה ומידתית.
הכתבה שודרה ביום שבו הוגש כתב אישום נגד סרן ר' בעבירות חמורות ואחרי שנעצר ונחקר על-ידי המשטרה הצבאית. כלומר, גם רשויות הצבא סברו באותה עת כי הוא עבר עבירות חמורות.
נפסק כי הכתבה שיקפה את האמת כפי שעיתונאי סביר יכול היה להבינה באותה עת, ועובדות שהתבררו רק בשלב מאוחר יותר, לא יכולות להשפיע על קיום יסוד האמת. נפסק כי הגנת ה"אמת לשעתה" מהווה אמת-מידה חיונית לעבודתה של התקשורת.
עוד קבע השופט ריבלין כי לא די באי דיוקים בפרטי לוואי כדי לשלול את ההגנה על המפרסם, וכי יש לבחון אם הפרסום שונה באופן מהותי מהאמת. הוא קבע כי בעניינים בעלי חשיבות ציבורית יש להתיר לפרסום שוליים עובדתיים, ויש לאפשר למפרסם ליישם שיקולי עריכה.
"חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה כדי שישרוד", אמר ריבלין וחזר על קביעתו כי חירות הביטוי היא אם החירויות וכי היא גם השבירה שבהן. היא הראשונה להיפגע, אך הפגיעה לעולם אינה מסתיימת בה. (דנ"א 2121/12).
