שנה שלמה התכונן המעצב והאמן דורון מרדינגר לרגע הפגישה עם מדונה. "למדתי קבלה במרכז של הרב ברג וידעתי שמדונה מגיעה לישראל לערב ראש השנה", הוא משחזר בלהט, נע על הספה, מחפש בדיוק את המילים.
"החלטתי, למרות התנגדות חריפה מצד המשפחה שלי, שאני יוצר עבורה תכשיט. ראיתי בדמיון תליון שהוא שילוב של זהב, כסף ויהלומים שחורים, שעליהם צרובות האותיות 'אסתר'. זו הייתה השקעה מטורפת של 10,000 דולר, ובעיקר זה לא היה התחום של הצורפים, העסק המשפחתי, שאז הייתי שותף בו ואחד ממנהליו. לייצר תכשיט, ללא ניסיון, בזמן קצר, בתוך חברה שיודעת לייצר יודאיקה, היה קרוב לבלתי אפשרי, ולמרות הכול החלטתי ללכת על זה. התכשיט יצא מדהים. לא ידעתי כיצד אצליח להעניק לה אותו.
"בערב ראש השנה הושיבו אותי ואת נעמה, בת זוגי, בשולחן צמוד לזה של מדונה. אני יושב והתכשיט במזוודה ביני ובינה. צריך להבין שבאותה עת התנגדות המשפחה יצרה אצלנו משבר משפחתי גדול. ברגע האמת, הרגשתי שאני לא מסוגל לתת לה אותו. קיבלתי בלק אאוט. חזרתי עם התכשיט הביתה. לא עשיתי את מה שרציתי, למרות שהאמנתי בו. האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל, והבנתי שאני צריך ללכת עם מה שאני רוצה ומאמין".
התכשיט שנשאר ביד הפך סמל ליהלום פנימי שביקש להתגלות. מרדינגר, התברר, העניק לעצמו מתנה יקרה יותר מזו שביקש להעניק לזמרת. הוא חילץ עצמו מהעסק המשפחתי המצליח ופרץ דרך כאמן עצמאי, אחרי שעבר דרך ארוכה ומפותלת אל עצמו באמצעות הרוח והנפש. זה לא היה קל. "החלטתי להשאיר את הפחד מאחור, לעזוב את המשפחה וללכת לעולמות משלי. יש לי נפש של אמן ויוצר, והיא הייתה כלואה. כשעזבתי את הצורפים נשארתי בלי כלום, אבל למעשה באותו רגע היה לי הכול".
חיבור. "ילדות שונה"
מרדינגר, 43, נולד ליוסף, צורף מאסטר, שהקים יחד עם שני שותפים את הצורפים, חברה עולמית העוסקת בתחום כלי הכסף והיודאיקה. "גדלתי בבית מלא בחפצי אמנות, ובתור ילד עם אסתמה שהיתי הרבה בבית, שם יצרתי לי 'מעבדת ניסויים'. האחים הגדולים שלי היו באים לראות מה עושה ה'חייזר'. הייתי מפרק ומרכיב כל מה שמצאתי".
מאיזה גיל ידעת שאתה אחר?
"לאורך כל חיי הרגשתי שונה. פירשתי את השונות הזו כמשהו לא חיובי, הייתי נתון לביקורת המשפחה וזה מסרס. היו אומרים לי למה אתה צריך לשנות דברים, מין שאלה רטורית כואבת. היום אני יודע שזו המהות שלי, אבל אתה לא ממש מבין את זה כשאתה קטן. אתה חי בעולם שלך. במקרה שלי העולם היה חדר המעבדה שלי, שהיה מתעורר לחיים ברגע שסגרתי את הדלת מאחוריי. זה היה מקום שבו כל דבר שדמיינתי נולד לחיים".
כשהיה בן 16 נפטר אביו. "הוא נפטר בפתאומיות, בגיל צעיר, ואני האחרון שראיתי אותו בבית החולים. עד היום יש לי תמונה בראש. אמי ואחיי עם פנים חיוורות, בהלם, בחדר ההמתנה. ראיתי את אבא שוכב מחובר למכשירים. כשהוא ראה אותי הוא הסתכל וקרא: 'אחות, מה הילד הזה עושה כאן? תוציאו אותו, הוא רגיש מדי'. תמיד אמרו עליי שאני ילד רגיש, והרגישות הזו נראתה לי תמיד כחיסרון. רוב חיי הבוגרים חשבתי שזה אומר עליי שאני לא בסדר. היום אני מבין שזו המתנה שלי ושאבא שלי רצה להגן עליי. אני כבר לא מתבייש לבכות, זה משחרר אותי".
מאבק. "מתחים ומחלוקות"
כשהיה בן 24, לאחר לימודי מינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק שאותם סיים בהצטיינות, הצטרף מרדינגר לעסק המשפחתי שכבר שגשג והצליח. "לעבוד עם משפחה דורש למצוא בכל רגע מכנה משותף רגשי, ענייני ועסקי, שזה תהליך לא פשוט. לא הבנתי אז שאני אמן. הוגדרתי כמנהל מקצועי, אבל תמיד הייתה לי משיכה לעולם העיצוב. עיצבתי את האריזות, את הפרסומות, את החנויות החדשות והמוצרים. הייתי מנהל רשת, מנהל שיווק ומנכ"ל 12 שנים. המחזור העסקי של החברה היה 80 מיליון שקל. היו לנו 200 עובדים. אבל לאורך כל הדרך חווינו מתחים ומחלוקות.
"הבנתי שאחי יעקב ואני עומדים על אותה משבצת, למרות הגדרות התפקיד השונות. שאם אני נמצא במקום מתוך פחד, זה אומר שאני לא במקום הנכון. כל מה שהייתי צריך זה לשחרר. זה היה מפחיד, כי עמדתי להפוך לאב, ולא ידעתי לאיזה כיוון אני רוצה ללכת. התחלתי לחפש. הבנתי שכל הזמן צריך לעשות, גם אם הדברים נראים לא הגיוניים. זו מהות של ילד. פעם היו צוחקים עליי שאני ילד, והיום אני מבין שזה החוזק שלי. ילד הוא סקרן ובודק את החיים, לומד, מנסה ואין לו מחסומים. הוא לא בוחן מה נורמטיבי, אלא הולך עם הלב".
סימנים. "מסלול אחר"
תאר את רגע הפרידה.
"זו הייתה תקופה מאוד קשה. הייתי הולך הרבה בים, מסתכל על השמים, מחפש סימנים וצועק. היה שלב של בכי ושאלות לאלוהים: מה אתה רוצה ממני, מה אני צריך לעשות אחרת, מה אני לא עושה טוב, הרבה שאלות אישיות".
פחדת?
"התיקון, הפריצה וההצלחה נמצאים במקום שאיתו הכי קשה לנו להתמודד. הייתי צריך להתאמץ לעשות די-פוקוס לפחד, לצאת מהמקום שלו ולהתרכז במקום של אהבה ועשייה.
"בקומנדו האמריקאי מלמדים ארבעה שלבים להתגברות על פחד: הראשון הוא לדבר אל עצמך בקול רם. השני, לשרטט את המסלול שלך, לראות את הכאן ועכשיו שלב אחרי שלב. השלישי הוא לדמיין - לפתח את היכולת לחוש ולראות דבר חיובי. השלב הרביעי הוא פשוט לעשות".
פרצת את המחסום?
"איך שעזבתי את הצורפים יצאתי להפליג בעולם, כמעט עשרה חודשים. אחר צהריים אחד, בהפלגה בין צרפת לאיטליה, היה יום שמש מדהים, הסתכלתי על הנוף סביבי ואמרתי איזה כיף, זו זכות גדולה. חבר, שהוא איש שייטת לשעבר, הסתכל ואמר: 'הולך להיות מעניין'. כמה שעות אחרי זה, התחילה סערה בים והיינו במצב של מצוקה וחירום. הבנתי שמה שאתה בוחר לראות הוא מאוד סובייקטיבי.
"העין שלנו היא קולטן של אנרגיה. היא סופגת תדרים, עוצמות וצבעים. זה מוכח פיזיקלית. אחד יסתכל החוצה ולא יראה סימנים והאחר, שיותר מחובר לעצמו, ויותר עובד עם האינטואיציה, יקלוט שמשהו קורה וידע לנתב את עצמו במסלול שונה".
מה רואים כשלא רואים?
"אתה מתחבר לשורש האמיתי שלך, שהוא נטול קליפות ותבניות. אני כל הזמן בתהליך של די-פוקוס. המטרה שלי, כמו בעיצוב, היא לבטל את התמונה, לעשות תהליך הפוך. אני משתדל לא לחדד ראייה, אלא לאבד ראייה, על מנת לזכות בראייה האמיתית שנובעת מהמיינד, או למעשה מהאין סוף".
רוחניות. "אמת פנימית"
איך הגעת לאמת הפנימית?
"אני מאמין שהאמת הפנימית נמצאת אצלי עמוק ועליי רק להגיע אליה. בזמן החיפוש האישי שלי התחילו לבוא קולות, פחדים, שאמרו מי אתה, איך תצליח, אתה כזה קטן ויש חברות גדולות. אתה אדם אחד עם משאבים כלכליים יחסית מצומצמים, ומה אתה יכול להביא מישראל לעולם? אבל דווקא במדינה שאני חי בה, יצרתי את הדברים הייחודיים, שנמצאים היום אצל שועי עולם.
"אני כל הזמן לומד. למדתי את תורת הכאוס, תורת הקוונטים, תורת המשחקים, למדתי קבלה אצל מספר מורים, למדתי במשך שנתיים אצל רבנים בבני ברק, עשיתי את הפורום, כל מיני סדנאות. אני לומד הרבה מניסוי וטעייה. הצלחתי להגיע לחיבורים כמעט לא אפשריים של חומרים שונים, שזה בעצם הקושי הגדול ביצירה. סוד העניין, בחיים כמו ביצירה, הוא היכולת ליצור חיבורים, אינטראקציה, דיאלוג, וכך הפכתי לאחד המומחים המובילים בעולם בתחום.
"אחת החוויות הכי זכורות לי זו העלייה לתורה במרכז הקבלה ב-LA", הוא נזכר. "בראש השנה היה חסר להם מישהו שיעלה לתורה והקפיצו אותי בהפתעה. לפתע מצאתי את עצמי במצב סוריאליסטי שבו גיא ריצ'י, אשטון קוצ'ר ודמי מור ניגשים אליי ומחבקים אותי כאילו שאני אליל. ככה הכרתי את דונה קארן, שלימים הגיעה לישראל כדי לבקר בסטודיו שלי. זה חלק מהקטע של האנרגיות החיוביות במרכז הקבלה".
אתה מאמין שיש לך כוחות?
"בכולנו. אחרי שנים שבהם אנשים ניסו לדכא את הכוחות שלי אני יודע שהלב שלי תמיד מוביל אותי בדרך הנכונה".
מה זה כוח רוחני?
"זו יכולת לחוש מצבים, להבין מצבים לא ברמה הלוגית, אלא יותר ברמה האינטואיטיבית. יש שיקראו לכך תחושת בטן, אך זו יותר יכולת להשתמש בחוש שישי, לא בחמשת החושים הרגילים. זו היכולת להרגיש אנרגיה, התרחשויות, גם כשהכול שקט מסביבך".
אינטואיציה. "ללכת לאיבוד"
"לאחר שיצאתי מהחברה המשפחתית ישבתי עם עצמי, שאלתי שאלות ועשיתי מדיטציות. ברגע שאתה מתחיל לשאול שאלות, הלוגיקה והשכל מתחילים לעבוד, וזה המקום המסרס. בתהליך כזה אתה צריך ללכת לאיבוד על מנת למצוא את עצמך האמיתי. כל פעם שאתה מנסה להיאחז במילים תדע שזה ברח לך".
הצלחת לתרגם כוח רוחני לעצמאות כלכלית.
"זה לא לחינם שבדרך כלל ההצלחות הגדולות באות אחרי סבל מאוד גדול, כי למעשה בשלב הראשון אתה עירום. אתה בייאוש מוחלט, איבדת הכול. אבל צריך להתמסר לתחושת הבטן ולתת לאינטואיציות להוביל אותך. פתאום אתה נפגש עם מישהו במקרה (או שלא במקרה). פתאום אתה קורא מודעה בעיתון והיא מדברת אליך. בשלב הזה לא רצוי לנתח, אלא רק להיות נוכח ולהמשיך. עוד מהלך, עוד סימן, עוד שלט על אוטובוס שחולף, אל תנסה להבין את הלוגיקה שמאחורי זה, פשוט תהיה. לאט לאט דברים מתחילים לקבל את הריתמוס שלהם, לגבש את הדרך והמהות".
כוחות מנטליים
"כולנו מהויות של אנרגיה. יש כאלה שיותר מודעים ומחוברים לזה ויש כאלה שפחות. מה שחשוב בתהליך הוא עצם ניסיונות ההתחברות, וזה שאתה נמצא בתהליך של שיפור עצמי. זה נותן כוח, ומחיה את האנרגיה שלך, וכתוצאה מכך את האנרגיה של הסביבה שלך.
"החוויה שלי לגבי כוחות-על היא בעיקר ביצירה ואינטואיציות. מגיל צעיר היה לי חיבור רוחני גבוה. זו הרגשה פנימית שיש כוח שנמצא איתי, לידי. במרוצת השנים הכוח הזה הלך ונעלם בגלל ביקורת חיצונית וביקורת פנימית. בשנים האחרונות, בעקבות הרבה עבודה עצמית, הקול הזה מתחיל לחזור. זה תהליך שבחיים לא יסתיים ואסור שיסתיים, כי ברגע שהוא ייגמר אתה מת".
הקש שבר את גב הגמל. מדונה
"הושיבו אותי בשולחן הצמוד למדונה, והתכשיט במזוודה ביני ובינה. הרגשתי שאני לא מסוגל לתת לה אותו. קיבלתי בלק אאוט. חזרתי עם התכשיט הביתה. לא עשיתי מה שרציתי, למרות שהאמנתי בו. הבנתי שאני צריך ללכת עם מה שאני רוצה ומאמין"
"בראש השנה היה חסר מישהו שיעלה לתורה והקפיצו אותי בהפתעה. לפתע מצאתי את עצמי במצב סוריאליסטי שבו
גיא ריצ'י, אשטון קוצ'ר ודמי מור ניגשים אליי ומחבקים אותי כאילו שאני אליל"
כוס קפה ב-250 אלף שקל
"החלום שלי היה להיות פברז'ה הישראלי". מרדינגר מוכר ללקוחות מפתיעים ברחבי העולם
בעבודתו מחבר דורון מרדינגר סוגים של מתכות כמו זהב, טיטניום ופלדה. החיבור הלא שגרתי גרם לאמנות שלו לפרוץ גבולות. הוא הוזמן על ידי אנשי החצר של מלך דובאי לעצב חלק מקומת הנסיכים של ה-Emirate Palace ונכנס לאמירות ללא צורך להסתיר את הזהות הישראלית שלו. "תמיד רציתי להיות פברז'ה הישראלי ולעצב ארמונות מלוכה בכל העולם. נציגות ישראלית ששמעה עליי עשתה את החיבור", הוא מספר. "הופתעתי לגלות שחברות ישראליות רבות עובדות עם גורמים במדינות המפרץ במסווה של חברות אירופיות.
"עליתי על מטוס לירדן ונכנסתי לדובאי עם פספורט ישראלי. כשנחתתי, קיבלו את פניי נציגי הביון המקומיים - בדואים עם כאפייה, אבל עם שעוני זהב מאוד יקרים. הם לקחו לי את הדרכון והבהירו שאסור לי לומר לאף אדם שאני מישראל עד סיום הפרויקט. נסענו בלימוזינה לעבר הארמון בכביש בן שישה נתיבים. זה נקרא 'הכביש של הארמון', ולאף אחד אין רשות לנסוע עליו חוץ מלאנשי החצר ברכבי האאודי שלהם".
מרדינגר עיצב את כלי הזהב של קומת הארמון שבה אוכלים שבעת נסיכי האמירויות. "הם ביקשו כלי אוכל, שולחנות, כיסאות ואפילו קופסאות סיגרים, הכול מזהב. העושר במקומות האלה פשוט בלתי נתפס. חדרים שלמים עשויים מזהב. מלך אבו דאבי קנה ממני סט של קפה וכלי אוכל ב-250 אלף שקל. אחרי ההזמנה הזו הוא הזמין גם קופסאות סיגרים וביקשו שאהפוך אותן לקופסאות הגשה לשוקולד". עם תום הפרויקט הוא קיבל הזמנה נוספת ממלך טורקמניסטן, לו עיצב סט קפה ופמוטים, הכול מזהב טהור, בשווי 150 אלף שקל. בימים אלה מתנהלים מגעים חשאיים בינו לבין מקורבים לקרמלין עבור פרויקט נוסף.