בחול המועד סוכות (3.10.12) קיבל נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס החלטה מן החשובות, בוודאי מן האמיצות, שהתקבלו בבית משפט זה, כשהורה לקיים דיון נוסף בעניין סרן ר' נגד אילנה דיין, בפרשת וידוא ההריגה של ילדה פלסטינית בעזה ב-5.10.2004.
העימות המשפטי והציבורי בין דיין לסרן ר' החל בכתבה ששידרה דיין בתוכנית "עובדה" על נסיבות הריגת הילדה הפלסטינית במוצב גירית. הכתבה שודרה (וזה פרט חשוב ביותר) כמה שעות לאחר שהחל המשפט נגד סרן ר' בבית הדין הצבאי. כלומר, במקביל למשפט הצבאי ערכה דיין משפט טלוויזיוני, כשהיא משמשת מאשימה וחורצת הדין.
הסרן הגיש תביעה (באמצעות עו"ד אלעד אייזנברג), שבה נטען כי הכתבה של דיין הרשיעה אותו ללא הצדקה וביסוס עובדתי. ואכן, הכתבה של דיין הרשיעה אותו, בעוד בית הדין הצבאי ניקה את סרן ר' מכל אשמה.
השופט המחוזי נעם סולברג קבע נחרצות: "... ב-17 דקות של שידור הפך ר' ממפקד המסתער בראש חייליו נוכח פני אויב, להורג ילדה בדם קר... הקוטביות הזו, הופכת את דברי לשון הרע שפורסמו בכתבה לחמורים".
אמת לשעתה?
דיין החליפה את פרקליטיה והגישה ערעור באמצעות עו"ד גיורא ארדינסט. 3 השופטים בערעור הסכימו עם סולברג בעניין לשון הרע: "מסקנתי היא כי בכתבה יש לשון הרע כמשמעותה בחוק כלפי סרן ר'", כתב מ"מ נשיאת העליון אליעזר ריבלין, שישב בראש ההרכב. אבל מצד שני הוא קבע כי לדיין עומדת הגנת "אמת דיברתי". לא משום שהדברים ששידרה היו אמת, שהרי הוא כבר קבע שהיו לשון הרע, אלא על-פי הלכת "אמת לשעתה".
מה היצור הזה? ריבלין הסביר: "תמונת המציאות כפי שהייתה ידועה באותה שעה בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר". עולם המשפט כמעט קיבל התקף לב. מה זאת אומרת? שהאמת היא דבר סובייקטיבי?
כאן, בנקודה זו, הונח הגרעין לדיון הנוסף. כי היה זה שינוי הלכה - בוטה, מפתיע, וגם לא תואם את העובדות. ההלכה הנוהגת בדרך-כלל עד לפסק דין זה הייתה שהגנת "אמת דיברתי" ניתנת "אם תוכנו של הפרסום תואם את המציאות לאמיתה, את המציאות האובייקטיבית".
לא התפלאתי אבל הופתעתי
כאשר פורסמה ההחלטה על הדיון הנוסף, רבים הרימו גבה. מה קורה פה? הרי כתבים ופרשנים משפטיים, רובם ככולם, אמרו שאין שום סיכוי לדיון נוסף. לא התפלאתי משום שהתקשיתי להעלות על דעתי שהילכת ריבלין תישאר על כנה. כבר כאשר הוגשה הבקשה לדיון נוסף כתבתי שזה כורח המציאות וההיגיון המשפטי (15.3.12).
כן הופתעתי, כי המדיניות בעליון היא להימנע ככל האפשר מדיון נוסף, כדי לחסוך את זמנו של בית המשפט. אולם הסתבר שבאמת יש שופטים בירושלים, גם אם חלק מהם מפשלים פה ושם, לעתים בצורה מביכה ומקוממת.