אורי הוכמן עובד מסביב לשעון כמו משוגע. זה עוד נחשב בשבילו רגוע, כי לפני שריסק שלוש חוליות בצוואר, עבד פי שניים. אימא שלו, המורה המיתולוגית לפיתוח קול רחל הוכמן, טוענת שהחריצות המופרזת הזאת היא תכונה בולגרית ידועה. כשהוכמן ניסה לבסס את התזה, הוא מצא, בין היתר, את מוני מושונוב ואת אלברט כהן, יקירי העדה הבולגרית, ששניהם מופת לעבודה קשה, כך שהסיק שהעניין כנראה גנטי. "כשאני נח, אני לא יכול לסבול את עצמי", אומר הוכמן, שבהתכתבות המוקדמת שלנו כינה את עצמו "אורי היפה", במעין פרודיה עצמית על המראה המאוד ממוצע שלו; מראה שעוזר לו להיבלע בדמויות שהוא מגלם, וגם, באופן מפתיע אולי, להפיל בחורות דוגמת האקסיות אפרת בן-צור, מרינה שויף, מיכאלה עשת ודנה ספקטור. "כשאני נח מתחילות להתעורר לי מחשבות שליליות של מה תפקידי בעולם. העבודה מחזקת אותי, היא באה במקום כדורים פסיכיאטריים".
בכמה הצגות אתה משחק עכשיו במקביל?
"חמש בהבימה, אחת בתמונע, ובסמטה את 'געגועי לקיסינג'ר' (עיבוד לספרו של אתגר קרת), שרצה מעל אלף פעמים, וזה אחרי שהורדתי הרבה מאוד. פעם הייתי קם בבוקר, עושה שתי הצגות ילדים בתשע ובאחת, מצטלם לאיזושהי סדרה או משהו, הולך לחזרות, בערב הצגה בתיאטרון, ואחר כך פלפל אל חפלה - הלהקה שלנו, שאיתה היינו מופיעים במועדוני לילה. אה, וגם היו לי שני מועדוני לילה, המרפאה וללה לנד".
אתה גם ישן לפעמים?
"לא הייתי ישן. גם לא הייתי צריך".
עד שהתמוטטת ויצאת מכלל שימוש לשנה.
"כאילו הזמנתי את הפציעה כדי להבין דברים. ריסוק החוליות בצוואר שיתק אותי. לא יכולתי להזיז את הידיים. עברתי ניתוח מאוד מסובך והייתה תקופה שבה החליפו לי חיתולים. כשהשתקמתי הבנתי שלא אוכל להמשיך ככה עם הלחץ, עם הסטרס ועם האמביציה; שזאת התמכרות לעבודה. אני מנסה לעשות רק דברים שאני אוהב. פעם עשיתי דברים שאני לא אוהב בשביל הכסף; אם היו משלמים בוכטה, זה היה מספק אותי".
איפה קדושת האמנות?
"אומרים על אלברט כהן, הבולגרי, שהוא היה עושה הצגה, בהפסקה רץ לעשות ליצנות ביום הולדת, וחוזר להשתחוות. רציתי להרוויח כמה שיותר. זה היה עסקי כמו שזה היה אמנותי".
אז בעצם אתה איש עסקים מבוזבז.
"לא מבוזבז. הלכתי ללמוד תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, עם התמקדות בניהול מוסדות תרבות".
כדי להיות מנהל תיאטרון?
"זה היה הכיוון, אבל בעקבות הפציעה ירדתי מזה, כי הרופאים אמרו שהלחץ מוטט אותי, האחריות. לטפל במאזנים זה כבד ואני נמנע מלסחוב עליי משקל. בהצגה אני בורח מהמציאות, בעיקר אם זו הצגה שאני אוהב. זה כמו לצאת לטייל".
מאיפה בא יצר ההישרדות הזה? הוא קשור לנפילתו של אבא שלך, שלא הכרת, במלחמת יום כיפור?
"פסיכולוגים למיניהם אמרו שזה בא מצורך לאחוז בחיים, כמו אצל ניצולי שואה; הרצון למצות את החיים הכי חזק שאפשר, וחרדה משקט, ממוות שמתקרב. היה נראה לי שבגיל שלושים הכול נגמר. התמכרתי לספורט בגיל 35, כשלא עשיתי שום דבר קודם, והתחלתי להתאמן כמו מופרע בלי הדרכה. היה פער עצום בין מה שחשבתי שאני מסוגל לעשות לבין מה שיכולתי באמת".
במשחק זה ההפך. אתה יכול לעשות הרבה יותר ממה שחושבים שאתה מסוגל, אבל רק לא מזמן, בסדרה "ניו יורק", קרעת סוף-סוף את קרום האנונימיות.
"זה אפילו התחיל ב'תמרות עשן'. יש בי משהו של אולד סקול. ניסן נתיב היה אומר לנו שהוא מלמד אותנו להיות שחקני תיאטרון, כאילו הוא בז לכל מה שהוא לא תיאטרון. לא הייתי מודע למדיה שמחוץ לתיאטרון. זה קרה די לאחרונה אחרי שהתחתנתי עם מיכל, שרק סיימה בית צבי. הזמינו אותי לאודישן ל'תמרות עשן', ולא רציתי ללכת. היא אמרה לי, 'בנאדם, תתקדם. אני רוצה לטוס השנה לטוסקנה, לך כבר'".
אולי לא היית זקוק לטלוויזיה, כי הסתדרת כלכלית.
"בטלוויזיה עושים יותר, ובמכה. הלכתי לאודישן, התקבלתי, ומאז נכנסתי למדיה הזאת. הצטלמתי לסדרה בערוץ 1, והשנה עשיתי שבעה פיצ'רים לקולנוע בתפקידים ראשיים ומשניים, אחרי שבכלל לא הייתי במדיה הזאת".
ובין לבין, ההצגות?
"כל ערב. ובימים מצלם".
אני הייתי מתמוטטת.
"זה שום דבר בשבילי".
כשכל זה יצא, זו תהיה השנה שלך.
"זה יהיה בום. גם 'ניו יורק' תעלה לעונה שנייה".
ועדיין, אני לא תופסת איך אחרי עשרים שנה של עבודה סיזיפית, רק עכשיו מתחילים לזהות אותך ברחוב.
"הספר שלי, עוזי מגזוז, תמיד אומר שהפרצוף שלי לא נקלט, אפילו אם ישימו אותו כשומר מסך בטלוויזיה. היום, ממרום זקנתי, פחות אכפת לי אם מזהים אותי".
הצלחת לחסוך? אתה מחושב כלכלית?
"יש לי דירה, אני משקיע פה ושם, אבל אני לא מנצל את היכולות שלי, בדיוק מאותה סיבה שבגללה הפסקתי לביים. כדי שלא תישבר לי עוד חוליה, במקום אחר בגב, המליצו לי לא להיכנס למקומות מלחיצים, כמו לביים או לנהל תיאטרון, רק ליהנות מהחיים. כל מה שעושה לי דפיקות לב, אני משחרר. אני לא נכנס, במודע, למקומות של עודף אמביציה. היום אני יודע להרגיש את זה. למשל, כשיוצאים, ובא לי להמשיך להתפרע לתוך הלילה, אני מרגיש דפיקות לב ועוצר. אם מישהו יציע לי תפקיד אקח אותו בשמחה, אבל יצאתי מהמרוץ של איפה אני ביחס לאחרים".
אבל נראה לי שכמו שאתה בנוי, גם כשאתה לוקח על עצמך תפקיד אתה טוטאלי לגמרי, אי-אפשר לכבות את היצר הזה.
"אז אני משתדל לא לחשוב על זה שהימרו על המחזה הזה ועליי מבחינה כספית, ועל זה שאני חייב להחזיר את ההשקעה; אני מנסה להיות כמו ילד שמשחק בגן, שאין לו כאלה מחשבות. אני גם לא פרילנס, אלא חבר באנסמבל של הבימה. את זה אני הכי אוהב, כי מטבעי אני מרגיש בודד. הביחד הזה מרגיע לי את הנפש. הוא יותר משפחה. כמו המשפחה שיצרתי עם האקסיות ועם האישה שלי".
למה אתה מתעקש להופיע בתמונע, כשאתה נמצא עמוק בתוך המיינסטרים?
"כשהייתי יותר צעיר עשיתי המון תפקידים בפרינג', מתוך צורך למרוד וכדי לא להיות רק שחקן רפרטוארי. היום זה כבר לא ככה, אבל השארתי לעצמי פינה, ומדי פעם, כמו אהובה שנפגשים איתה לקפה פעם בתקופה, אני עושה הפקות כמעט בהתנדבות, בשביל הנשמה. אבל אני לא שחקן פרינג', אני חוטא בפרינג'. כך היה כשהתקשר אליי ניצן כהן, שכתב את 'גלם', מחזה על במאי לשעבר שסיים לימודי קולנוע, שלפני 15 שנים יצא לו סרט מבטיח ומאז הוא עובד בסרטי תדמית. הוא גרוש פעם אחת, נפרד מאשתו השנייה והוא חוזר למושב לעשות סרט על משפחתו המתפוררת, סרט שהוא מרכז ההצגה".
מה זה עושה לך להופיע מול קהל מצומצם?
"זה אחרת מתיאטרון רפרטוארי ופחות מתגמל, אבל אני לא עושה את זה בשביל הקהל, אלא כדי להיות בהצגה שלא מסתכלת על מאזנים. בלי לחץ של מנהל תיאטרון ושל במאי".
בהבימה מאפשרים לך להופיע במקומות אחרים?
"אם אני מציית לחוק הבסיסי, שלפיו להם יש קדימות. כל מה שקורה בזמן שהם לא זקוקים לי, לא מעניין אותם. מבחינתם שאעבוד ברחוב החלונות האדומים".
לפני שנתיים לקחת סוכן.
"קודם לא התעניינתי בטלוויזיה ובקולנוע. יש לי סוכנת צעירה, איילה ברק, שאני מגדל, ובכוונה לא הלכתי לסוכנות גדולה. גם זה שינוי. זה כמו להפוך מבן לאבא".