על הכול אני מוכנה לסלוח לה, לאחותו של בעלי. אפילו על הוורקוהוליות המטורפת, רק שתבוא איתי לעין גדי. "את באמת חושבת שאני וורקוהולית?", היא שואלת בפליאה ובתמימות כשסוף-סוף אנחנו עולות על הכביש דרומה וממריאות אל האופק. "ארגנתי לך ערב חופשי מחמשת ילדייך, פינוק אמיתי במלון של הקיבוץ, וטיול ירח מלא, איתי, למרגלות המצדה", אני משיבה, "ולמרות זאת הייתי צריכה לגרור אותך בחפתים מחדר הישיבות".
עכשיו אנחנו בדרך לטיול לילה באזור חווארי מצדה. תשע וחצי בערב, הירח במרום והשמיים בהירים. מדריכי הסיור, כולם מהקיבוץ, מחלקים את המשתתפים לקבוצות לפי שפת ההדרכה. אנחנו, שתי אימהות בשלות, מצטרפות למדריך בעברית עם עוד שבעה ילדים אחרי צבא שעובדים במקום ורוצים ללמוד משהו חדש, או סתם לטייל לאור ירח. טיולי ליל ירח בנחל חווארים אינם בלעדיים למלון עין גדי, ואפשר בהחלט להצטרף למסגרות אחרות, כמו למשל של רשות הטבע והגנים, או של מדריכים פרטיים.
החווארים הם ערוצים של אבן משקע רכה, שיוצרים שטח מחורץ. האזור הוא למעשה תחתית של אגם מעידן הקרח, שהתקיים כאן בתקופה שלפני עשרים עד שבעים אלף שנים. שיטפונות ורוחות פיסלו צורות בסלעים הלבנים, שמחזירים אור ומאפשרים ללכת בלילה בלי פנסים. הסלע עשוי שכבות של אבן ששקעו זו על זו. "אני קורא להן הדפים של ההיסטוריה", אומר פרופ' אמוץ עגנון, גיאולוג וגיאופיזיקאי מהאוניברסיטה העברית, שחוקר את האזור.
"כל שתי שכבות מייצגות שנה אחת. הכהה היא סחף של בוץ משיטפונות החורף, והלבנה היא שקיעה של גיר בתחתית האגם, שהשתרע, תאמינו או לא, מצפון הכינרת ועד חצבה שבערבה. העובי הממוצע של צמד שכבות הוא פחות ממילימטר, מה שנותן קצב השקעה של קצת פחות ממטר באלף שנה, וזה מתאים למדידת השנים שלנו.
"מהשכבות האלה", הוא ממשיך, "אנחנו גם לומדים על רעידות האדמה. יש מקומות שבהם רואים קימוטים וריסוק של השכבות בעוביים שונים, שהם תוצאה של רעידות. מה שמיוחד במחקר שלנו הוא שאספנו מידע גיאולוגי על השכבות ואז עימתנו (ואימתנו) אותו עם תעודות היסטוריות, ויש התאמה יפה מאוד. למשל, ניקולאוס, ההיסטוריון של הורדוס, שאותו אנחנו מכירים דרך יוספוס פלאביוס, מספר על רעידה חזקה מאוד בשנת 31 לפני הספירה, שבה נהרגו כשלושים אלף איש באזור יהודה. דוקטורנטית שלנו שספרה את השכבות מצאה לכך סימוכין. כלומר נוצר מצב שבו ההיסטוריה והגיאולוגיה מסכימות על העובדות, וזה יפה". כך טיילנו על תחתית האגם הקדום, קשקשנו עם הילדים, נהנינו מהאוויר החמים ומהאור היפה, ובחצות כבר חזרנו למיטה המפנקת.
במלון הבטיחו שבבוקר יבואו היעלים לבקר את חדרנו, אבל גיסתי זרקה אותי מהמיטה בשעה שבה אפילו היעלים עדיין אינם קמים, דחפה אותי למכונית, שמה רגל על הדוושה, ולא הורידה עד שהגענו כל אחת לישיבה החשובה שלה בתשע בבוקר. "הדבר היחיד שאת יודעת לעשות", רטנתי כלפיה כשעוד לא בדיוק הבנתי איפה אני, "זה לקום בחושך ולנסוע מהר לעבודה!". "איזו לכלכנית", היא נזפה בי בשמחה, "שכחת שאני יודעת לאפות!".
ולמקרה שאינכם וורקוהולים, ואינכם ממהרים לחזור הביתה, הנה הצעה מפתה: בין שפך נחל ערוגות לשפך נחל דוד, למרגלות המצוק שעליו יושב עין גדי, יש אזור מרתק לטיול בוקר. אבנר אילון, 77, חבר עין גדי, קם לפני הזריחה והולך שם שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ומצלם חיות שאינן מפחדות מאנשים.
מכיוון שהטיול הקצר הקודם לא הספיק לי, חזרתי לעין גדי בשבת כמעט סתווית, והצטרפתי אליו. הלכנו מעל מטעי התמרים שננטשו בגלל בולענים, חיפשנו שועלים, עברנו את תל גורן, את האנדרטה לזכרם של חניכי השומר הצעיר שנהרגו במהלך טיול פסח למצדה בשנת 1942, בגלל רימון יד שהתפוצץ בשוגג (סיפור-סיפור, היה צריך לרוץ עד קליה להזעיק עזרה), חלפנו על-פני אתר ההתיישבות הישן של הקיבוץ (לאתר הקיים עברו בשנת 1960), ראיתי את מבנה חדר האוכל הישן, עברנו ליד בית הכנסת העתיק שמתחתיו חפירות ארכיאולוגיות, פגשנו אשכולות שפני סלע על השיחים שבצדי הדרך ("הם נראים כמו ענבים על שיח" אמר אבנר), והצצנו ביעלים שדווקא הפעם, במיוחד בשבילי, לא התקרבו. ירדנו אל כביש 90 וחזרנו דרך הגשר החדש והאימתני שהוקם מעל נחל ערוגות לפני כמה שנים, לאחר שהקודם נשטף אל הים.
הזריחה הייתה קסומה, הסיפורים כלבבי, והתחושה שיש אנשים שיודעים איך ליהנות מהמקום שבו בחרו לחיות הייתה חזקה. אם אתם באזור, או ששכרתם חדר - במלון או בבית ספר שדה הסמוך - קומו מוקדם וצאו לקבל את הבוקר, את השמש, את השפנים, היעלים, השועלים, הבזים, הקוראים, ואת מיני הציפורים האחרות שאיני מזהה. זה לא עולה שקל, מרוקן את הנשמה מלכלוכים, וממלא אותה בקישוטים. ואולי, אם יתמזל מזלכם, גם תפגשו באבנר.