היחיד מבין 6 העיתונאים שהתכנסו כדי לדבר איתנו על מצב העיתונות הישראלית, שיצא לפנסיה, הוא גדעון סאמט, 72, מי שהיה העורך האחראי של "הארץ". לא במקרה הוא גם זקן הדוברים בפאנל שלנו. "'הארץ' תמיד נתן הרגשה בטוחה מאוד", הוא נזכר, "נשארתי בעיתון מעבר לגיל הפנסיה ויכולתי להמשיך עוד, אבל אמרתי די, ולא בגלל הרגשת מצוקה".
אף אחד מהיושבים האחרים לא יכול להגיד דברים דומים. רפי מן, 60, נפרד מ"מעריב" לפני כ-4 שנים באחד מגלי קיצוצי השכר, אז סירב להסכים לגזירות ויצא לקריירה אקדמית. יגאל סרנה, בן גילו, עמד במרכז סערת שימוע לפני פיטורים מ"ידיעות אחרונות", שנמנעו על ידי גל תמיכה חסר תקדים של הקולגות. יסמין לוי, 37, בוחנת כיוונים חדשים לאחר שפוטרה במסגרת קיצוצים מעבודתה ככתבת מגזין ב"7 ימים" ב"ידיעות אחרונות", סמל היציבות העיתונאית בתקשורת המודפסת בישראל. יובל גורן, 36, כתב הרווחה של "מעריב", ויניב קובוביץ', 37, כתב הפלילים של "הארץ", עשויים להיות אלה שמכבים את האור במערכותיהם, שאם יסגרו מהיום למחר, איש לא יופתע.
"סכסוכי עבודה התחילו בעיתון די מוקדם", מספר סאמט, "ביד חזקה ובזרוע נטויה שברו את עובדי הדפוס, שברו את הוועד. אבל כל מה שקרה עד לפני עשור נבע משיקולים רגילים של עסק, וזה היה עסק פרטי שלא חייב בדיווח. לכן בכל פעם ששוקן האב ושוקן הבן אמרו 'קשה', הנחתי שמצב העיתון טוב מכפי שהם מספרים, כי הם רוצים לפטר, לצמצם".
"אני מקנא בגדעון", אומר קובוביץ', "אני מייחל ליום שבו אצא לפנסיה מ'הארץ'. אין לי בעיה לא לקבל שום הצעה מגוף אחר כל עוד העיתון יחיה, אני מרגיש שאני עובד בסוג של בית מקדש. מאוד הייתי רוצה שהעסק הזה ישרוד, ואני רוצה להאמין שהשיקולים עדיין עסקיים, אבל בסופו של דבר, יש פה בן אדם שצריך להחליט אם הוא שם את הירושה של הילדים שלו כדי להחזיק את העיתון בחיים. תגיד שזה טוב או לא, אבל בסופו של דבר זה הכסף שלו. אנחנו חוששים, אבל היכולת שלנו להשפיע על מה שקורה מוגבלת".
סרנה: "אנחנו נהנינו מתור הזהב של העיתונות הישראלית, אולי תור הזהב של הישראליות. אני התחלתי לכתוב באיזה מקומון חצי מסחרי בשם 'ירושלטון', עד שיוסי קליין בא אליי ולחש לי באוזן שעמוס שוקן הולך להקים מקומון בירושלים, והצטרפתי להקמה של 'כל העיר'. אחרי שלוש שנים בא קליין לאותה אוזן ואמר לי 'שוקן הולך להקים עיתון ארצי', והייתי שותף להקמה של 'חדשות'.
"אלו היו שתי חוויות נפלאות, מלאות אופטימיות, הרפתקה מלאת תשוקה, מחשבה, חדשנות של קליין. הקמת שני העיתונים האלה לא דמתה בכלום להקמה של 'ישראל היום', שהוא פסולת נייר מלאה בכוונת זדון, שאין לה קשר לעיתונות.
"אבל אחרי זה גיליתי את הצד הבעייתי של שוקן, שהוא מו"ל ליברלי, עם תודעת חופש עיתונות ואתיקה יוצאת מהכלל, אבל בעייתי מאוד בעניין הכספי. כתבת מה שרצית, אבל נדפקת כלכלית. עברתי לדב יודקובסקי ומאז אני 26 שנה ב'ידיעות'. הרגשתי בר מזל, וכמו כל אדם בן 30 לא חשבתי מה יקרה בסוף, על מה שקורה בעשור האחרון, בתהליכים מסוכנים, שחלקם זדוניים וחלקם טבעיים".
העיתונאים: הרע מכל עוד לפנינו
קובוביץ': "אני לא איש כלכלה. אני יכול להוכיח את זה עם העובר ושב שלי. אני לא יודע איפה זה עומד ומה אפשר לעשות בשביל למנוע קריסה כלכלית של עיתונים. עובדתית יש בעיה, והעסקי בסוף ישפיע על התכנים. זה כבר משפיע. אנחנו רואים איזה כוח אדם מצטרף לעיתונים, אנחנו יודעים כמה משלמים. אני כתב 15 שנים, קיבלתי את הפלילים אחרי 10 שנים. הטור הראשון שכתבתי בדעות היה אחרי 11 שנים, ועדיין לא הייתי בטוח שאני מוכן לזה.
"אתה פותח עיתון ורואה טורים של ילדים בני 22-23. אני לא מזלזל באף אחד, יכול להיות שהם מוכשרים, אבל זה עובד אחרת לגמרי. אני מאמין בלהיות בשטח, ובשביל זה אני מקריב את חיי המשפחה. אני נשוי עם ילדים. קולגות צעירים לא עושים את זה, הם חושבים לעצמם, בשביל מה, ממילא זה לא ייכנס, אז לא נורא אם אשב בבית משפט ואקשיב לדיונים שיכולים לעזור לי בהמשך הדרך. הגישה היא לרוץ אחרי השוטף, אחרי הביפר שנותן מה שאנשים רוצים לקרוא ב-200 מילה, ובשביל זה לא צריך בן אדם ב-20 אלף שקל, מספיק 5,000.
"נכנסנו לעיתונות והתחלנו כעוזרים. אהבנו לעבוד במקומונים, היינו בטוחים שאנחנו עושים עבודה סופר-חשובה, ואני מדבר על מקומון של נס ציונה-רחובות. היינו בטוחים שאנחנו נמצאים במקום שמשנה את העולם. היום אתה נכנס ומקבל תחום - פלילים, מדיני. איזה רקע, איזה ניסיון. והילד שהיום עושה בגרות בלשון ועוד שנתיים ילך לגל"צ ויחזיק מיקרופונים מול אנשים שלוש שנים, יגיע לערוץ 2 הרבה לפני יובל ולפניי".
לוי: "זה ייעשה הרבה יותר גרוע לפני שישתפר. יש אינטרסים, שיקולים כלכליים, ויש שינוי בצריכת התוכן. תמיד יהיה מקום לתוכן טוב, אבל הפלטפורמה השתנתה. נכנס שחקן חדש, האינטרנט, שמשנה את התפיסה לגבי אינפורמציה. צריכה להיות התייעלות בהבנה של תוכן שיגרום לאנשים להמשיך לצרוך עיתונים. והקיצוצים עכשיו זה קצה הקרחון, המערכות יהיו קטנות יותר כי לא צריך הרבה אנשים כדי לייצר תוכן טוב. יהיו עוד הרבה מפוטרים, אבל אם בן אדם יודע לייצר תוכן טוב ויודע לייצר עניין, יהיה לו מקום.
"אנשים באמת לא יודעים לחשוב על הצעד הבא, לחפש את הפלטפורמה, לא מקדמים את עצמם מספיק בפייסבוק. אם לא הייתי בפייסבוק, אני לא יודעת אם היו לי הצעות, אבל פנו אליי בזכות הפעילות שלי ברשת החברתית. ניצלתי את הפלטפורמה הזו בלי להבין בכלל אם זה יעזור או לא, אבל אתה פונה להמון אנשים שם, וקהל זה קהל. הרבה אנשים קראו את הדברים שלי שם ורק ככה ידעו בכלל שאני ב'7 ימים'".
מן: "העיתונות מאז ומעולם הייתה תחום שמרני. פעם שאל אותי קצין משטרה בכיר, 'איך אתם עובדים במערכת? יש לכם ישיבת תכנון שנתית, במה תעסקו בשנה הקרובה (כל הנוכחים פורצים בצחוק, י"א)?'. הסברתי לו שבעיתון אתה עובד מהיום למחר, וגם מה שתכננת בבוקר משתנה כי משהו חדש קורה אחר הצהריים. אבל בגדול זה בהחלט כשל ניהולי, כשאינך מזהה את השוק שמשתנה, ומאבחן לאן זזים הלקוחות שלך".
הטייקונים: השלטון של ההון
"כולנו בבלבול ובמבוכה", אומר סרנה. "אנחנו בעיצומה של המהפכה והקרקע בעצם נשמטת מתחת לרגלינו. על זה כולנו מסכימים. אנחנו רק לא יודעים אם יהיה מה שיתפוס אותנו, אם יש רשת ביטחון. יסמין מדברת על פייסבוק, אז אני פעיל שם כמה שנים ויש לי אלפי חברים ואני נהנה מזה, אבל תזכורת קטנה: הרשת לא משלמת, זו עבודת חינם, זה הדבר הנורא. הרשת יוצרת מצג שווא של מה שיסמין מתארת. יש לי 2,000 חברים שרובם בדעתי, אני חי בבועה. אנשים שתמיד יגיבו בהסכמה לדברים שלך, ואז אתה עלול להאמין שזה העולם, וזה לא העולם".
- אתה נוגע פה בנקודה עקרונית - שבעצם איבדנו את הקוראים ואנחנו משדרים לקהל הלא-נכון.
סרנה: "זה המקום הישראלי, ורוב הישראלים בגלל עומס של קורבניות, שואה, והעוול שאנחנו לדעתי עושים כבר שנים, הכיבוש - המילים האסורות האלו - החליטו שהם עוברים לקניון. לצריכה ולהשתקה. ואתה רואה בעיתונים את חוסר הרצון לספר על הדברים הלא-נעימים. וזה יתפוצץ, כי האינתיפאדה השלישית נרקמת לה באיזה מקום, והמחאה הבאה תהיה הרבה יותר גרועה והיא נרקמת עכשיו, ואין מי שיספר על זה. ופה אני מגיע למשתיקים הגדולים: אנחנו מתעסקים בפוליטיקה ישנה. היא מתה. אין יותר פואד, האנשים האלה עובדים בשירות הדנקנרי. המיליארדרים הגדולים מנהלים את העולם, מזיזים את הביבים. אנחנו חושבים שהביבים והליברמנים והאלי ישיים הם הדמויות, אבל הם מריונטות".
קובוביץ': "זה דבר חדש? היה שונה עם נמרודי האב והבן?".
סרנה: "היום אדלסון יותר חזק מביבי, הכלכלה לא הייתה חזקה מהפוליטיקה בשעתו, זה תהליך שמתחזק. זו דיקטטורה חדשה שקשה להתמודד איתה כי היא לא גלויה לעין".
- היא לא גלויה? "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" כותבים כל הזמן נגד שלדון אדלסון. למשל שכתב בן כספית.
יובל: "אבל הוא לא יכתוב על דנקנר".
מן: "'דה מרקר' כותב על דנקנר".
סרנה: "בו-זמנית יש מי שיכתוב על האנשים האלה, אבל אני חושב שעוד לא נתפסה העוצמה המלאה שלהם".
סאמט: "כאן אני לא שותף לקינה ולנהי. האינטרנט הוא דבר פלורליסטי ודמוקרטי, אין אדלסון-שמדלסון שיכול להשתלט על האינטרנט. יש לך אלף חברים בפייסבוק ולכל אחד מהם עוד אלף, ויש קהלים חזקים של מאות אלפי חברים, וזה היופי של הדבר הזה. למה ה'ניו יורק טיימס' לא עשה את ההאפינגטון פוסט ראשון? למה רוב האתרים הישראליים כל כך חלשים? הרי ynet, למשל, אחד מרבי-הרייטינג ביותר, הוא לא רציני כתחליף לעיתון. המתכונת שם בלתי אפשרית: אתה לא יכול לקרוא את נחום ברנע באינטרנט.
"גם בעל הון כמו דנקנר או שוקן לא יכול להחזיק גם עיתון וגם אתר. אולי ביג אדלסון יכול. לכן צריך היה כבר להשתחרר מהעיתון, הוא זה שגורם את ההפסד - והם לא מסוגלים, הם לא מצליחים להשתחרר מהעיתון המודפס".
קובוביץ': "אנחנו מתעלמים פה ממשהו חשוב: הלקוחות שלנו. הקוראים. לא יעזור כלום, הם מסתפקים בכמה מילים על מה שקרה, הם רוצים הומפייג' שמתחלף מהר".
סאמט: "איך אתה יודע מה הם רוצים?".
קובוביץ': "תסתכל על מהדורות החדשות. על כל תחקיר חשוב, תמיד יעדיפו אייטם של בן אדם שנכנס לקיוסק ומוריד למישהו בקבוק על הראש. אין לזה שום משמעות, אבל ויזואלית זה נראה טוב, אנשים אוהבים את זה, וזה ייכנס במקום אייטם חשוב שאין לו וידיאו. תוכן קיצוני תופס יותר מכל טור מכונן שתכתוב".
סאמט: "זו הדוגמה הלא מוצלחת לעיתונות שירדה לרחוב למען הקוראים שלה, כביכול, למען 'מסעודה משדרות'. זה לא נכון, אין לנו מושג מה מסעודה רוצה".
גורן (פונה לקובוביץ'): "ומה אצלכם, כבר מינו כתבת רווחה?".
קובוביץ': "לא, וזה השיקול הכלכלי, אני לא מסתתר מאחורי זה. גם כתבת פוליטית עזבה. אבל אומרים לך אני צריך שמאה אנשים ילכו כדי שהדבר הזה ימשיך לעבוד. זה לא בסדר".
הדמוקרטיה: הסירוס של כלב השמירה
- אומרים שהמצב הזה הוא סכנה לדמוקרטיה. אם הכל כל כך נפלא באינטרנט, באמת יש סכנה?
לוי: "אין סכנה לדמוקרטיה".
קובוביץ': "אנשים לא חוששים. אם נלך הערב לבר ונשאל שם 200 אנשים, יגידו לך ש'הארץ' הוא עיתון חשוב לדמוקרטיה, והעיתון הכי טוב. וכשנשאל אותם אם הם מוכנים לעשות מנוי כדי שהוא יישאר, שני אנשים מתוך ה-200 יסכימו. אנשים צריכים להבין שכדי לחיות במקום נורמלי חייבים לצרוך עיתון כמו שצורכים את HOT".
מן: "עוזי בנזימן, עורך 'העין השביעית', אמר בראיון ל'ניו יורק טיימס' שמבחינתו, לאבד את 'הארץ' זה כמו לאבד את בית המשפט העליון. אם נעשה סקר ברחוב יגידו לך שהשופטים שמאלנים ועוכרי ישראל, אבל כל מי שיש לו מעט בינה מבין שבלי בית משפט עליון מדינת ישראל תתמוטט מבחינה מוסרית וערכית. כך גם עיתון 'הארץ'".
קובוביץ': "אבל אתה לא יודע לתרגם את זה לכסף! אתה לא יודע לתרגם את זה למנויים!".
מן: "לכן המצב חמור, אבל יש אלטרנטיבות. אחת מהן, שאני לא יודע כמה היא ישימה בישראל, אחזקת עיתונים על ידי קרנות שאינן למטרות רווח. בארצות הברית, למשל, פועל אתר התחקירים פרופבליקה, שקיבל כבר פרסי פוליצר. האתר ממומן על ידי איש עסקים מקליפורניה, שנתן עשרות מיליוני דולרים כדי לבצע תחקירים שמתפרסמים באתר ובסינדיקציה עם העיתונים הגדולים".
קובוביץ': "בישראל, עם כל האינטרסים, דבר כזה יקרוס מהר".
מן: "בעיקר משום שאנחנו שוק קטן מאוד. אבל יכול להיות שכשם שבעלי הון תורמים לאוניברסיטה או לבית חולים הם יבינו גם את הצורך הזה, לתרום לאחזקת עיתונים. כמובן לא כדי לקדם את האינטרסים שלהם".
לוי: "יש מודלים עסקיים שונים, למשל קמפיין מימון המון, שבו הקהילה מממנת מכיסה דבר שהיא מאמינה בו, וזה מוכיח את עצמו ונותן כוח לקהילה להיות מעורבת ומשפיעה. הרשת היא המקום הכי דמוקרטי בעולם, תמיד תימצא איזו דרך להתבטא".
קובוביץ': "אז נהפוך את 'הארץ' לרשת חברתית, ולא צריך אותי בשביל מה שאת אומרת".
לוי: "אני מדברת על הסכנה לדמוקרטיה".
סרנה: "יש כל מיני סיבות לסכנה לדמוקרטיה. קריסת העיתונות משרתת את קריסת הדמוקרטיה. יש לך שלטון שחותר לפגוע בדמוקרטיה, עם חקיקה אנטי דמוקרטית והחלשה מכוונת של היועץ המשפטי לממשלה ופגיעה בבית המשפט העליון, ושר משפטים שהוא עורך דין של החזקים והעשירים, וכל זה מצטרף להיחלשות העיתונות, בעוד האינטרנט לא הצליח להציב אלטרנטיבה. נפלנו לבור שאין בו כלבי שמירה. לאורך שנים, הפרינט עובר תהליך של סירוס".
- אומרים לכם על מה לא לכתוב?
גורן: "לא צריך להגיד".
קובוביץ': "אני מעולם לא קיבלתי הוראה כזו".
מן: "זה לא דבר חדש. גם בעבר בעלי עיתונים הגנו על מעגל מצומצם של שותפים עסקיים וחברים. אבל אני מסכים עם יגאל שזה הולך ומחמיר. זו כבר לא תופעת לוואי. חלק מבעלי העיתונים היום מחזיקים בהם לשם המטרה הזו. 'ישראל היום', זו מטרה פוליטית, ו'מעריב' בזמן נוחי דנקנר היה בעיקר לקידום האינטרסים שלו. הבעיה היא בעיתונים שעצם האחזקה בהם נועדה לקדם אינטרסים ספציפיים. במובן הפוליטי, גם ב'ידיעות אחרונות' אתה רואה את זה, אם כי אי אפשר לומר שנוני מוזס הקים עיתון או קנה אותו רק לשם מטרה כזו".
סרנה: "כאילו יש פה פיל בחדר. יש פה עיתון שטוען לתפוצה הרחבה ביותר...".
מן: "חשיפה".
סרנה: "חשיפה, שזה כמו החשיפה לחשבון חשמל, שמגיע לכל בית, שמחזיק מיליארדר אמריקני שלא מסתיר בכלל את ההתערבות שלו בבחירות בארצות הברית. דמות כוחנית וברוטלית, שהעיתון שלו לא מסתיר בכלל את תמיכתו הבלתי מסויגת בראש הממשלה. על מה אנחנו מדברים?!? חמש שנים אחורה לא היינו מעלים על דעתנו זוועה כזו".
סאמט: "שוב, אני לא חלק מהקינה, מהפאניקה מהשתלטות הטייקונים. הם משתלטים על מדיום גוסס. והם לא יוכלו להשתלט על המדיום החדש, כי גם אם יקימו אתרים - וכבר ראינו את כישרונם המפוקפק בעיתונות - באינטרנט תהיה תחרות הרבה יותר קשה, גיבורי הנייר האלה לא יוכלו לנצח שם".
סרנה: "אתה טועה לגמרי. האינטרנט נתון למניפולציות ואדלסון יוכל להשפיע עליו".
מן: "80% מהגולשים נכנסים ל-20 אתרים. מתפתחת גם שם ריכוזיות שמזכירה מאוד את העיתונות המודפסת".
סאמט: "בארצות הברית כבר יש שוק כל כך גדול באינטרנט שהעיתונות המודפסת בשיאה לא התקרבה אליו. מיטב הפרשנות הפוליטית, הכלכלית, בלוגים נפוצים מאוד בכל נושא שבעולם, ושום אדלסון לא יוכל לקנות את זה".
קובוביץ': "כמה כל זה רלוונטי למדינה של 7 מיליון איש?".
סאמט: "אנחנו מדינה גדולה, כמו מדינה אירופית בינונית, שבאמת כבר נהייתה יותר ברלוסקונית מברלוסקוני. יש 'ישראל היום', יש רשות השידור שעברה לראש הממשלה וערוץ 10 עם לאודר שהוא איש נתניהו. אבל המהפכה החדשה היא פלורליסטית ומאפשרת יוזמות של מאות ואלפי אנשים שיוכלו להניח תשתית בלתי תלויה".
קובוביץ': "איך אתה מתרגם את זה לכסף כדי להקים מערכת חדשות?".
סאמט: "גם לאתרי אינטרנט יש מודל עסקי. וכואב לי הלב על 'הארץ' (פותח את העיתון ומדפדף עמוד אחרי עמוד). אין מודעה, ואין מודעה, ואין מודעה".
קובוביץ': "זו תוצאה, בחלקה, של תחקירים שנעשו על אנשים שהיו אמורים לפרסם פה והחליטו בעקבות זה לא לפרסם. תעשה אתר אינטרנט, הם יגידו לך אותו הדבר, ושוב הוא שולט בך".
סאמט: "אתה כורה את הקבר של עצמך. תאמץ את העתיד, אחרת תישאר בשוליים".
קובוביץ': "יש לי פייסבוק ואינסטגרם ואני מצלם ומעלה לאתר, ולמדתי את הכוח שלו. אבל לתרגם את זה לכסף בשביל מערכת חדשות, אני לא רואה את זה קורה".
סאמט: "קח את ההפינגטון פוסט".
קובוביץ': "שוב אנחנו משווים לארצות הברית".
מן: "רוב האנשים שכותבים להפינגטון פוסט לא מקבלים תשלום".
קובוביץ': "וגם בארץ זה קורה, מנכ"ל חברה כותב טור דעה. זה יותר גרוע".
מן: "השאלה באינטרנט היא מה אתה מוכר ומה אתה יכול לממן. יש אתרי מכירות בארץ שמצליחים, אבל יש מעט מאוד אתרי חדשות שמצליחים להתקיים כלכלית, במיוחד בשוק הישראלי הקטן, שיתקשה להתנער מתרבות החינם".
סאמט: "הוא יתנער".
העתיד: איך מתרגמים מהפכה לכסף
סאמט: "אתה יודע מה אחד הסימנים המובהקים של המוות ב'הארץ'? זה! (מניף את עמוד מודעות האבל של 'ידיעות אחרונות'). ב'הארץ' לא תמצא את זה השבוע. הנה רק ארבע מודעות. כל הטייקונים והעשירים והאליטות, ומאות אלפי שקלים הלכו ל'ידיעות אחרונות' להתאבל עם משפחת צ'חנובר. זו מודעת האבל של 'הארץ'".
- נעתם פה מאופטימיות קוסמית לפסימיות איומה.
סרנה: "אני פסימי מטבעי, אבל מאמין שבתוך תופעת גאות ושפל אנחנו נמצא פתרון. פסימי עם אופק אופטימי".
לוי: "אם כל אחד יידע מה לעשות, אפשר יהיה להסתדר, ויותר מזה. גם אם העיתונות תקרוס, תמיד יהיה לאן ללכת ותמיד תוכל לייצר את הקריירה הבאה שלך. אני פוטרתי עכשיו, זו סיטואציה עצובה, כי אנשים לא אמורים לאבד את העבודה שלהם. פוטרתי במסגרת קיצוצים, זה לא גורם לרקוד ברחובות, אבל זה בהחלט גורם לי לחשב מחדש את המסלול של הקריירה".
סאמט: "זאת לא מצווה להיות אופטימי, כי זו האמת. האור בקצה המנהרה הוא לא רכבת שמגיעה, אלא נוף חדש וצריך להתרגל אליו. האפשרויות במצב החדש גדולות מהמגרעות. יש פלורליזם וריבוי ענק של ערוצים להשכלה ותרבות וטעם טוב.
"אנחנו חלק מהתפתחויות ענק בכל התחומים וצריך להשלים עם זה שהאינטרנט בא במקום הדבר המוזר הזה, תחשבו על זה: גודעים יער בברזיל, בתהליך יקר ביותר הופכים אותו לגלילי נייר, ובתהליך עוד יותר יקר, הוא הופך לעיתון ומגיע לפתח הבית על ידי שליח שקם בשלוש בבוקר. מה זה הדבר הזה? זה נגמר, וצריך לברך ולקדם את הדבר הבא - שאתה קם בבוקר ופותח את הטאבלט ומוצא שם ה-כל".
קובוביץ': "עם זה אני מסכים. אנחנו במהפכה ומי שלא ייקח חלק לא יהיה שם. היא טובה, איכותית, יש בה דברים טובים, רק דבר אחד - לא יודעים לתרגם את זה לכסף שיאפשר את הפעילות של מערכות החדשות".
גורן: "במהלך המאבק שאנחנו מנהלים על זכויות העובדים ועל המשך קיומו של העיתון היו לי מעט מאוד רגעי משבר. באשר לאופטימיות, אולי דוגמה למה שמחזיק אותי אופטימי זה שלפני כמה חודשים, כשהייתה לנו שביתה של מפיצים וקראו לנו למערכת לענות לטלפונים ממנויים זועמים. התקשרה מישהי שלא הבינה למה לא הגיע אליה עיתון הבוקר ושאלה שוב ושוב 'איפה התשבצים? אני רוצה לפתור את התשבץ עם הנכדה שלי'. אמרתי לה, 'אני נורא מצטער, אין עיתון, אבל יש גיליון אלקטרוני. בואי אני אתן לך את הקוד ותיכנסי באינטרנט'. והיא ענתה לי, 'עזוב אותי מאלקטרוני, איפה העיתון?'".
שוקן: "מחפשים את האשמים במקום הלא נכון"
עמוס שוקן מסר בתגובה לדברים אודותיו בכתבה: "יגאל סרנה עבר מ'חדשות' ל'ידיעות אחרונות' אחרי שנתיים וחצי ב'חדשות' שבהן התבלט, ולכן קיבל הצעה כספית גבוהה מדב יודקובסקי. 'חדשות' נסגר אחרי שנים של הפסדים. כל אחד יכול להחליט לבד מי 'נדפק כלכלית', אם להשתמש בביטוי של סרנה.
"רפי מן מחפש אשמים במצב העיתונאים במקום לא נכון. עיתונאים בחוזים אישיים שגשגו כאשר העיתונות שגשגה, וכאשר הכנסות העיתונות ירדו, חוזה קיבוצי לא היה עוזר לעיתונאים. אם בכלל, החוזים האישיים עוזרים להם כי הם מאפשרים לעיתונים להתאים הוצאות להכנסות מהר יותר, ובכך להבטיח קיומם".
ב"ישראל היום" סירבו להגיב לנאמר בכתבה.
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"