ביום חמישי האחרון פרש שופט בית המשפט העליון נעם סולברג כנפיים והמריא. בדרך-כלל לוקח לשופטים חדשים בבית המשפט העליון שנים אחדות של כהונה מתונה, שקטה, מביטה ולומדת, עד שהם מעיזים להתייצב במרכז הבמה המשפטית ולבקש את אור הזרקורים אליהם. לסולברג אצה הדרך, חצי שנה הספיקה לו.
סולברג אפילו לא טרח לעשות זאת בפסק דין, בהתאם לגישה הנושנה, הפורמליסטית, שבית המשפט מדבר בפסקי דינו, ותו לא. את משנתו השיפוטית המלאה - הכוללת את דעותיו על ציוני הדרך המרכזיים של בית המשפט לדורותיו, מאהרן ברק ועד אשר גרוניס, והרבה יותר מכך - הוא פרס בהרצאה בכנס שהתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. צעד מעורר ספקות במגוון היבטים, המגיע מכיוונו של מי שעתיד להתמנות ביום מן הימים לנשיא בית המשפט העליון.
ביקר את גישת ברק וביניש
בתמצית, ניתן לתאר את הקו המנחה של הרצאתו בכך שהשופט סולברג מאמץ באופן מוחלט את ניתוחו הקנוני של פרופ' מני מאוטנר על המגמות השולטות במשפט הישראלי, כפי שבוטאו בחיבורו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי".
מאוטנר, שהיה הראשון באקדמיה לתת ביטוי לגישה ביקורתית כלפי מהלכיו המשפטיים והשיפוטיים של אהרן ברק, כשופט וכנשיא העליון, כתב את הדברים עוד בשנות ה-90. מאז הלך וחידד את ביקורתו. יש אומרים - הלך והקצין. אפשר שמשום כך הוזכר שמו בשנים האחרונות כמועמד לבית המשפט העליון מטעם האקדמיה המשפטית.
סולברג נראה כמי שמאמץ את תורתו של מאוטנר במלואה. סולברג עקץ, ואף ביקר באופן ישיר, את גישתם של ברק ושל דורית ביניש, שהעניקו זכות בכורה במשפט לזכויות החוקתיות, גם אלה הבלתי מנויות במפורש בחוקי היסוד. למשל, עיקרון השוויון, שעל בסיסו ביטל בית המשפט העליון את "חוק טל" בשלהי כהונת הנשיאה ביניש, או את נכונותה לקרוא לתוך המושג הכללי כבוד האדם, זכויות חוקתיות קונקרטיות, דוגמת זכויות חברתיות, כפי שהדבר בא בפסיקתה האחרונה - לבטל הוראה בחוק הבטחת הכנסה השוללת את הקצבה ממי שבבעלותו מכונית פרטית.
סולברג נראה כמשלם מס-שפתיים בהצהרתו כי אין ערוך לחשיבותן של זכויות היסוד. באותה נשימה, הוא קורא לשוב לגישה הפורמליסטית, במתכונת מעודכנת, שאותה הוא מכנה "פורמליזם מהותי" ו"פורמליזם דיוני". פורמליזם 2.0.
זה נראה כמהלך כפול מצידו של סולברג: מצד אחד, הוא מאותת לציבורים ב"פסיפס הישראלי" שתמכו בבחירתו לעליון, שיש ברכה בעמלם, וכי בדעתו להוציא לפועל את הגישה המשפטית שאותה קיוו להשליט, ההפוכה למגמה השיפוטית השלטת בעשורים האחרונים.
סולברג מבדל את עצמו בכך מנשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, גם הוא שמרן משפטי ידוע. בעוד גרוניס הנחית כמה מהלומות ציבוריות מצלצלות על ראשי הפוליטיקאים שתמכו בחקיקת "חוק גרוניס" ואפשרו לו להתמנות לנשיא - כמו פסיקותיו בעניין מיגרון וגבעת האולפנה - סולברג נראה כניתן יותר לחיזוי.
בה בעת, סולברג מבדל את עצמו מגרוניס בתמיכה שהוא מביע בעמותות ציבוריות העותרות לבג"ץ כדי להגן על זכויות משפטיות של ציבורים חלשים ועל ערכי יסוד חוקתיים. אותן עמותות שספגו השנה מגרוניס הוצאות משפט מוגדלות, כשיטה להרתיען מהגשת עתירות סרק.
חזרה לפורמליזם שאפיין את העליון
הרצאתו של סולברג מותירה טעם חמצמץ. כמי שתומך בחזרה לפורמליזם שאפיין את בית המשפט העליון בעשורים הראשונים לפעולתו, הרצאה מלומדת, אף שהיא מתקיימת בפורום אקדמי, שבה מביע שופט-מכהן ביקורת, לעתים תקיפה, על פסקי דין של חבריו לערכאת השיפוט הבכירה, משל היה פובליציסט משפטי ולא שופט המחויב בקולגיאליות, מעוררת תמיהה. שיח אקדמי ביקורתי הוא דבר רצוי, אבל זה אינו מקומו של השופט סולברג.
ועם זאת, ניכר כי מי שעתיד להתמנות לנשיא העליון בשלהי העשור הבא, הוא אדם חושב. בנפרד ממידת הנאותות שבהשמעת מצעו הרעיוני במתכונת שבחר, קריאתו למיקוד הערכים החוקתיים, איזונם עם דרישות הפורמליזם והצעתו החדשנית לחקיקת "חוק יסוד: אחריות האדם" הן בעלות ערך ציבורי רב.