בבחירות האלה חייבים לחתוך את הקשר ההדוק שבין השלטון בישראל לוועדים.
זה רגע האמת: ראשי המפלגות צריכים להתחייב בפני אזרחי ישראל לנפץ את המונופולים, להחליש את הוועדים הגדולים, ולחזק את הרגולציה. אם מפלגה שהעומד בראשה יוסיף לשתוק, נדע בבירור למי מסורה הנאמנות שלו: לציבור או לעופר עיני וחבורתו".
את המשפט הזה לא אמר אוריאל לין, לא פרופ' עומר מואב וגם לא עמיתנו נחמיה שטרסלר. על אוסף המילים האלה, ניאו-ליברליזם מהול בפופוליזם זול, חתומה לא אחרת מאשר מי שמתיימרת להנהיג את מפלגת השמאל בישראל, יו"רית מרצ זהבה גלאון.
אולי היא לא מבינה ששמאל זה לא רק לדבר על הכיבוש, שמאל זה גם אידיאולוגיה כלכלית-חברתית שבאופן מסורתי נשענת ומעודדת איגודים מקצועיים ועבודה מאורגנת.
"הוועדים הגדולים והחזקים בישראל מועלים בכספינו, מקדמים מקורבים ומונעים רפורמות לפתיחת השוק לתחרות ולהרחבת אפשרויות תעסוקה - ומנהיגים פוליטיים מעלימים עין", אמרה גלאון בעקבות דוח מבקר המדינה שהצביע על ביזיון ניהולי ובעיקר רגולטורי במקרה של חברת החשמל.
גלאון עושה מה שעושים דמגוגים מוכשרים: היא לוקחת מקרה בודד של חברה שאוהבים לשנוא, ומשליכה אותו על כל החברות שבהן קיימים מה שהיא מכנה "הוועדים החזקים".
לשיטתה, כל הוועדים האלה מושחתים, מסדרים ג'ובים, דואגים לעצמם ופוגעים בכל היתר. אבל מיהו בעצם ועד חזק? האם הוועד של בזק הוא כזה, ולכן גם הוא מושחת? ומה באשר לוועד של מפעל חיפה כימיקלים צפון? שם שבתו חצי שנה עד שנחתם הסכם לשביעות רצונם, כשבדרך הסבו נזק של מאות מיליוני שקלים לחברה וללקוחותיה. האם גם הם מושחתים, שמא גלאון לא כוללת אותם בהגדרה משום שהם משויכים לארגון כוח לעובדים שמתחרה במה שהיא מכנה "עופר עיני וחבורתו"?
גלאון הייתה יכולה לדבר על הצורך ביותר דמוקרטיזציה בהסתדרות, על השאיפה שהוועדים החזקים יילחמו יותר על העובדים הארעיים ועל עובדי הקבלן, אבל היא הסתפקה באמירה חלולה שאין בה דבר, אלא פגיעה במעמד העובדים כולו: "להחליש את הוועדים הגדולים". תאמר נא לנו מנהיגת מפלגת השמאל, איזה תועלת תצמח נא מהחלשה של ועד. העובדים יפסידו, זה ברור, המעסיק ירוויח, גם זה ברור.
אבל מה ירוויח הציבור שבשמו מדברת גלאון? ומי מרכיב את הדבר הגדול והמקודש הזה שנקרא "ציבור", אם לא עובדים ועוד עובדים? להחליש, זה העיקר.
קמפיין הסתה נגד הוועדים
גלאון מדברת בבוז על החיבור בין ועדים לפוליטיקאים. "הוועדים הגדולים שולטים במנהיגי המפלגות", היא אומרת. "במפלגת העבודה ההנהגה רואה את החרפה ושותקת. כך גם בליכוד ובקדימה. זו המציאות המצערת שבה מתנהלת המדינה כבר שנים רבות".
אז לדיוקם של דברים, החיבור בין הוועדים לפוליטיקאים בישראל רופף למדי באחרונה, ודאי ביחס למקובל באירופה. שר התחבורה ישראל כץ, למשל, שנתפס בעבר כמי שמושפע מאנשי הוועדים שמתפקדים לליכוד, נלחם בשיניו בוועד עובדי הרכבת, והציג גישה ניצית יותר מזו של יו"ר החברה עד לאחרונה, אורי יוגב, שדוגל בעצמו בהפרטה שיטתית של שירותים ציבוריים.
למעשה, מאז שמפלגת העבודה פרשה מהממשלה, כוחה הפוליטי של ההסתדרות נחלש מאוד, ומי שנפגע מכך הם לא "הוועדים החזקים" שעליה מדברת גלאון, אלא דווקא עובדי הקבלן. ההסתדרות חתמה על הסכם שנועד לשפר את תנאי העסקתם, ולקלוט עשרות אלפים מהם כעובדים מן המניין, אולם חולשתה הפוליטית הביאה למסמוס ההסכם מצד המדינה ומצד המעסיקים הפרטיים.
לעומת זאת, כשההסתדרות הפגינה עוצמה פוליטית והפכה לשושבינה של ממשלת נתניהו-ברק בעת הקמתה ב-2009, הממשלה העבירה 12 חוקי עבודה תחת הכותרת "חיזוק העבודה המאורגנת בישראל". גם מהחוקים האלה לא נהנו הוועדים החזקים, אלא העובדים החלשים יותר שמלאכת ההתאגדות הפכה למעט פחות מורכבת עבורם.
אפשר לנחש כי קמפיין ההסתה נגד הוועדים שמובילה גלאון נובע במידה רבה מהצורך לתקוף את יריבתה למחנה, יו"רית מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. נשאלת השאלה אם מי שמנהל קמפיין פוליטי על גבם של עובדים ראוי להיות מנהיג, ועוד כזה של מפלגת שמאל. אני חושש שלא.