הריטואל הזה חוזר על עצמו כל שנה, עשרות פעמים בשנה. לא רק כאן: קבוצת כדורגל טובה, לא נמושה, מפסידה משחק. אחר-כך היא מפסידה עוד אחד. הביטחון של השחקנים מידרדר לגובה הדשא, פעולות פשוטות לא מצליחות, הקהל מתחיל להפעיל לחץ כבד, הבעלים של המועדון נושף בעורף. והתוצאות ממשיכות לא להגיע. ובתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, נכנסת התקשורת עם התפקיד המאוד מוגדר שלה: לשלוח את המאמן הביתה. הרי רק זה, זועקים כל הפובליציסטים, יביא לפתרון המשבר.
השבוע הפך ראובן עטר לקורבן התורן של אינקוויזיציית עיתונות הספורט. רק אם יענקל'ה ייקח את המספריים ויגזום את התלתלים, מכבי חיפה תחזור לדרוס. הבעיה היחידה עם התחביב הזה של המדיה לקרוא לפיטורים המיידים של המנג'ר היא שבדרך כלל אין לה אחיזה פרקטית במציאות.
בספר המופת פורץ הדרך "סוקרנומיקס", שכתבו העיתונאי סיימון קופר וכלכלן הספורט פרופסור סטפן סיזמנסקי, מופיעים שורת מחקרים שמוכיחים כי למאמנים, לאורך זמן, אין באמת יכולת להשפיע על תוצאות הקבוצות שלהן: בין השנים 1987-2001 נמצאה קורלציה של 93% בין גובה המשכורות ששילמו קבוצות הסרייה A לשחקנים שלהן, לבין המיקום הסופי שלהן בליגה האיטלקית; מחקר דומה שנערך בשתי הליגות הבכירות באנגליה בשנים 1998-2007 מצא קורלציה של 89%; במחקר אחר, נמצא כי רק 11% מהמאמנים מצליחים להביא לאורך זמן את קבוצתם למקום גבוה יותר בטבלה, ביחס למיקום הקבוצה בטבלאות השכר של הליגה. הנקודה ברורה: הדבר היחיד שקובע לטווח ארוך הצלחה של קבוצת כדורגל זה לא האיש על הקווים, אלא איכות השחקנים. קבוצה שיש לה סגל יקר - בהכרח תצליח יותר. לכן, הדיון התקשורתי המנופח על מעמד המנג'רים הוא חסר רלוונטיות.
רק שכל זה לא ממש תקף למקרה הייחודי של עטר. עטר הצליח לקחת את הקבוצה שמחזיקה בתקציב השני בגובהו בליגה ולהפוך אותה לבשר תותחים. נכון, עברו רק שבעה מחזורים. עטר אולי יצליח לשפר בהמשך את המאזן הנוראי (24% הצלחה). אבל לפחות נכון לעכשיו, עטר מאמן שדווקא כן משפיע על התוצאות של הקבוצה שלו. לרעה.
***
אז אם בכל מקרה אין למאמן השפעה משמעותית על תוצאות, תוהים קופר וסיזמנסקי ב"סוקרנומיקס", מה הוא בכלל תפקידו במועדון כדורגל? לבחור את ההרכבים הנכונים כמובן, אבל חשוב מכך - שיהיה דמות ייצוגית. מאמן כדורגל הוא הפנים של הקבוצה. הוא זה שצריך לייצג את הקבוצה בתקשורת, הוא זה שרואים על המסך כל שבוע, זה שמסביר למה הקבוצה ניצחה (בגלל הטקטיקה הגאונית שלו) או הפסידה (בגלל השופט). הוא זה שמוכרים באמצעותו כרטיסים ומנויים, הוא זה שנפגש עם שחקנים בבתי קפה ומשכנע אותם לחתום במועדון, הוא האיש הכריזמטי שיודע לספר סיפורים.
לאחר ההפסד להפועל ת"א ביום שני, עטר היה הכל חוץ מייצוגי וכריזמטי. הוא שידר פאניקה, כשפוצץ שני ראיונות - אחד בפאנל של ערוץ 1 עם בוני גינצבורג, השני עם ערוץ הספורט. הוא הפך לפנים שמכבי חיפה לא רוצה שיהיו לה.
זה לא שאיבוד העשתונות הזה התחיל השבוע. עטר בחר לנהל כבר בתחילת העונה מאבק אישי עם אחד מהעיתונאים הוותיקים והמשפיעים ביותר על סצנת הכדורגל החיפאית (יונתן הללי), במהלך מוטעה אסטרטגית שהוביל לחרחורי מלחמה נגדו, ולא רק מצידו של עיתון "מעריב". אל"ף-בי"ת בהתנהלות מול תקשורת: תדע לזרוק עצמות לכולם, אל תטפח יותר מדי מישהו אחד, אל תזניח יותר מדי מישהו אחר - פן תמצא עצמך מוזנח.
***
מדובר על אחד הפרדוקסים האנושיים הכי גדולים: כשאדם מגיע לתחתית הוא לפעמים נוטה לבצע מהלכים קיצוניים, על-אף שבתחתית אתה חייב שיהיו באמתחתך כמה שיותר מנות של היגיון ושכל ישר על מנת שתצליח להתגבר על הסיטואציה המורכבת שנקלעת אליה. הספסול של יניב קטן השבוע היה מהלך קיצוני: לבנות הרכב ללא הסמל של הקבוצה והמנהיג שלה, חביב הקהל וחביב הבעלים, וגם הברומטר הטקטי הכי חשוב שכמעט כל כדור בהתקפה עובר דרכו - ולעשות את כל זה בפעם הראשונה דווקא במשחק הכי קשה בליגה בבלומפילד (מה רע לתרגל לראשונה הרכב נטול יניב קטן נגד הפועל ר"ג?), זה מעשה על-סף האובדני.
אולי ראה עטר בעיני רוחו את ניר קלינגר, עונת 2002/03, בה שלח את אבי נמני לספסל של מכבי ת"א במשחק המפורסם בקרית אליעזר נגד מכבי חיפה. קלינגר ניצח באותו משחק ספציפי, באותה שנה הוא גם הצליח לקחת אליפות. קלינגר ניצח בקרב - אבל לא במלחמה: נמני עף ממכבי ת"א על-ידי אותו קלינגר, ואחר-כך חזר אליה כמשיח וככל-יכול. קלינגר נשלח לגלות בקפריסין.
***
אז עטר משפיע לרעה על התוצאות, עטר אינו דמות ייצוגית, עטר מקבל החלטות אקסטרימיות גרועות בזמן אמת. יעקב שחר אמנם לא בעל בית שמאמין בעריפת ראשים, אבל עושה רושם שהפעם הוא נתקל במקרה ייחודי.