1. הזיגזוג המטריד של אלי טביב רק מעצים את תחושת ההו-הא שיש להתמודדות בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א, שאחד ממופעיה המדאיגים ביותר מתקיים השבוע בטדי. גם, ולא רק משום שההתאחדות לכדורגל דאגה לשבץ אותו כמשחק דחוי, בשבוע בו אין ליגה בגלל יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
אפילו טביב לא כזה מתוחכם כדי להבין שלעבור מכאן לכאן זה הרבה מעבר לפרובוקציה. הפועל ת"א, כלכלית, היא הרבה יותר מסך חלקיה. בית"ר ירושלים, כלכלית, היא הרבה פחות מסך חלקיה. קבוצה אחת מייצרת כסף וקבוצה אחת לא מסוגלת לייצר כסף. לבית"ר יש פוטנציאל קהל בלתי נדלה, מדובר בקבוצה עממית, חוצה גבולות, והיא לא מסוגלת לייצר רבע מהכסף שמייצרת הפועל ת"א, לה כמות הקהל מספר ארבע בארץ, שמוכרת יותר מנויים מכל קבוצה אחרת.
ולכן, אפילו טביב לא מסוגל להבין שצינון, זו לא רק הפרעת אדמיניסטרציה, זה כורח המציאות. העיקר שיחזיק צעצוע ביד.
2. על מה המהומה? לא ברור. עד אמצע שנות ה-80 לא כונתה בית"ר ירושלים מועדון גדול. הסיווג הזה נגע בשעתו למועדונים שלא נשרו לליגה השנייה וכלל את שתי התל-אביביות, הפועל פ"ת והפועל חיפה. באמצע שנות ה-80, טבע העיתון "חדשות" מונח חדש: ארבע הגדולות. אלה שמביאות הכי הרבה קהל, הן הגדולות. המסורת של פ"ת או של נתניה נעלמו כלא היו תחת הפרמטר הזה, שהתאים מאוד למציאות המקצוענית שנכפתה על הכדורגל הישראלי.
על בית"ר זה אפילו נפל כהפתעה. עד 1968 היתה בית"ר עונה אחת בודדת, כולל השנים של לפני קום המדינה, בליגה העליונה. בהשוואה לשלוש האחרות, בית"ר נוסדה הרבה יותר מאוחר ואף חסתה תחת צילן של שתי קבוצות: בירושלים זו היתה הפועל ירושלים, בתנועת החרות זו היתה בית"ר ת"א. בירושלים, ניצחון בדרבי בשנות ה-50 היה מוציא לרחובות את נאמני תנועת החרות בקריאות "אבל בהסתדרות". מרגע שבית"ר ירושלים עלתה לליגה הראשונה, בית"ר ת"א הפכה למועדון קטן חסר קהל, הפועל ירושלים התחילה להפסיד דרבים, ומכבי ת"א הפכה למועדון המשוקץ בבירה. לנצח את הקבוצה העשירה, הבורגנית, זאת שיש לה גם ים - היתה משאת נפשם של הבית"רים. הפועל ת"א היתה שם אמנם בסביבה, אבל בעיקר כסוס השחור. עד דצמבר 1976, ומדובר על קרוב ל-10 עונות, לא ניצחה בית"ר ירושלים את הפועל ת"א במשחק ליגה, ודווקא בשנה שבה ניצחה בית"ר לראשונה את הפועל במגרשה בימק"א, החל הדם הרע להסמיך ולזרום בשצף קצף בין המועדונים.
3. יש כמה נקודות השקה היסטוריות-פוליטיות שמעצימות את הקונפליקט בין שני המועדונים. הקונפליקט היחיד (טוב, יש גם בית"ר-סכנין) שמושתת על יסודות פוליטיים: הטבח במערת המכפלה שפתח את גל הפיגועים הקשה בשנות ה-90, רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הוצאת תנועת כ"ך מחוץ לחוק, ולקינוח, אירוע ספורטיבי: "משחק השרוכים", 2 במאי 1998.
אנשי כהנא שהוצאו מחוץ לחוק מצאו לעצמם קרקע לגיטימית להשמיע דעות: מגרשי הכדורגל, יציעי טדי, ומגרשי האימונים בבית וגן. פתאום "ברוך גולדשטיין אין כמוך בעולם", "מוות לערבים", "כאן זה ארץ ישראל טועמה, פה זו מדינת היהודים", הפכו לשירי לכת ביציע הבית"רי. מהצד השני, הפכה הפועל חסרת הקהל בשנות ה-90, לקבוצה עם הקהל הכי נאמן, הכי קנאי, שחלקו אפילו לקח את העניינים בקיצוניות והצהיר כי "אנחנו לא מייצגים את ישראל, אנחנו מייצגים את הפועל". מצד אחד אלה מחכים למשחק נגד "השמאלנים, האשכנזים, הצפונבונים" ומהצד השני, מגיעים אלה למשחק נגד "הבבונים" ושרים "שימו את ירושלים בירדן, תנו אותה לפלשתינים". בפועל, מראות אלימות לא פשוטים, קרבות רחוב, מארבים, סיפורי אימה, כתובות נאצה לפני כל משחק, לפעמים בקבוקי תבערה.
4. לא מדובר בשום אופן ב"קלאסיקו" של הכדורגל הישראלי. יש את הדרבי התל-אביבי, המשחק בעל האווירה המחשמלת ביותר. יש את ה"קלאסיקו" המקצועי של העשור האחרון בין מכבי חיפה להפועל ת"א. הפועל-בית"ר הוא המשחק המפחיד ביותר: אתה יודע איך תגיע אליו, אתה לא יודע איך תצא ממנו. מקצועית, מדובר בפער אדיר. בית"ר לא טובה בלייצר כסף וטובה רק כשיש מאחוריה איש עשיר. הפועל מייצרת יותר כסף באופן יחסי לאוצרות הטבע שלה, מאשר כל קבוצה אחרת. ולכן להפועל יש לאורך השנים יתרון ספורטיבי שלא מסונכרן דווקא עם צבירת התארים. מאז 1986 זכתה הפועל בשלוש אליפויות, חצי ממה שזכתה בית"ר. אבל עוד כמה פעמים רצו הקבוצות לאליפות עד המחזורים האחרונים? עשר פעמים הפועל ,לעומת פעם אחת (1996) בית"ר. רק פעם אחת, ב-1998, התחרו שתי הקבוצות זו בזו על אליפות, ובכל זאת, המשחק ביניהן, הוא חזיז ורעם.
5. די לראות את השוני בהתייחסות של שני הסמלים הגדולים בשתי הקבוצות. הסמל הגדול של בית"ר, אלי אוחנה: "זה לא עוד מאבק ולא משנה אם ינסו להגדיל או לגמד אותו. זה מאבק בין שתי קבוצות שלא אוהבות זו את זו. יש יריבות קשה ומרה. זה לא צריך להגיע כמובן למריבות ואלימות ביציעים, כמו שקרה לא פעם בין שתי הקבוצות, אבל זה מוסיף למאבק ולעניין. זה לא פיקנטי, אלא מעניין. היריבות קיימת ולנצח את הפועל זה לא עוד ניצחון.
"בית"ר בעידן גאידמק היתה הקבוצה הכי עשירה בישראל אי פעם, כך שאין תחושה שהפועל יותר עשירים", ממשיך אוחנה. "לא הרגשתי מעולם נחות מהם. תמיד נהניתי מהמשחקים עם הפועל. היו בהם מתח, יוקרה ואפילו קצת שנאה ספורטיבית. זה לא גרע".
ומנגד, הסמל הגדול של הפועל, משה סיני: "המשחק הזה הפך למעבר לאקט ספורטיבי. יש כאן עניין של אמוציות וקנאה. יש פה קנאה שלהם כלפי הסנוביזם התל אביבי. הקנאה הזו היא מאז שאני זוכר את עצמי כילד - קנאה וחוסר פרגון. מה ששולט זו השנאה. בית"ר תלויה בכסף כי היא טעמה את הכסף הגדול. הם למדו מה זה להיות בטופ והמסורת שונה. הפועל, מאז היווסדה, הטיפה לספורט לאלפים, הפוך מבית"ר. התחרותיות יוצרת קנאה בצורה שלא זכורה לי, בדרך עוצמתית".
"זה משחק טעון ומשחק של יוקרה, אבל חורג מהפרופורציות", מוסיף משה סיני. "זה מעבר לעניין ספורטיבי, ואז המשחק עצמו כבר לא מעניין. מבחינת כדורגל? זה לא מתקרב לדרבי תל אביבי, שום דבר לא יכול להתחרות בזה. דרבי זה חשמל אחר".