כשנתניהו וליברמן רצו להכריז על הקמת רשימת "הליכוד ביתנו", הם כינסו מסיבת עיתונאים מפתיעה ובהולה בשעה שמונה בערב, שעת המהדורות המרכזיות בטלוויזיה, שעה שתמשוך את מרב תשומת-הלב הציבורית אליהם.
העיתונאים, להוטים לשמוע את הבשורה, התקבצו בשורות הראשונות מצוידים במיקרופונים, מכשירי הקלטה ועטים שלופים והקשיבו לנאומים החגיגיים על הבמה בשקט מופתי.
בדיוק ברגע בו אמורה היתה המסיבה המכובדת להפוך למסיבת עיתונאים, שבה - למי שלא בקיא בכללי הטקס - עיתונאים שואלים שאלות ופוליטיקאים אמורים לענות עליהם, סובבו נתניהו ולברמן את אחוריהם אל כלבי השמירה של הדמוקרטיה ופנו לדרכם.
הם לא חששו מנביחה מפחידה או מנשיכה כואבת בעכוזם, הם פשוט הלכו משם באדישות, כשברקע יללות התחינה של עמית סגל מחדשות 2 - "אדוני ראש הממשלה, האם תהיה רוטציה בינך לבין ליברמן בשנה הרביעית לקדנציה? אדוני ראש הממשלה" - תלויות באוויר בלי תשובה.
הפוליטיקאים הישראלים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא רק שאינם מפחדים מנשיכת עיתונאים, ששיניהם קהו מפחד האבטלה ושחיקת השכר - הם מזלזלים בהם, ולכן מרשים לעצמם לנהל מופעי ראווה כאלה, תחת הכותרת "מסיבת עיתונאים", כדי לשוות לכינוס נופך כאילו רציני, כשבפועל הם משחררים איזו הצהרה בומבסטית, סטייטמנט בלעז, והולכים משם - ובדרך הופכים נציגי כלי התקשורת השונים לקבוצת ניצבים שממלאת את השורות הראשונות בהצגה, הצופים בעיניים כלות במתרחש על הבמה, אוספים את פירורי כבודם המקצועי מהרצפה ורצים לדווח בשם התחרות.
זה הזמן לשנות.
הפקעת הבמה הציבורית למנהיגים שלא מוכנים לנהל דיון ענייני עלולה להוביל לדיקטטורה, ואת זה לא אנחנו, ולא הציבור - שיודע לירות בנו צרורות של טוקבקים מדויקים כדי לוודא פגיעה ואיבד את ההערכה אלינו - רוצים.
פוליטיקאים שלא עונים לשאלות של עיתונאים ולא מוכנים לערוך עימותים ערב הבחירות, יחליטו מחר החלטות הרות-גורל בלי לשתף את הציבור, כי הציבור, הפסיק לדרוש הסברים דרכנו.
אולי צריך לאחד את שני האיגודים המקצועיים של העיתונאים ולצאת בהצהרה חדה שלמסיבת עיתונאים שבה לא יתנו לתקשורת לשאול שאלות, פשוט נקום ונלך. אני רוצה לראות את נתניהו עומד מול אולם ריק מעיתונאים ומוסר הצהרות חשובות לאומה.
עם כל הכבוד לפייסבוק שמדלג מעל ראשה של התקשורת, הוא לא תמיד הפתרון להגיע לכל העם. על כל אחד שיש לו קיר פעיל עם ים "לייקים" - יש אחד שלא נמצא ברשת החברתית.
מצידי אפשר לנצל את כנס אילת לעיתונות כדי לשחרר את המסר הבא לאוויר: חבריי העיתונאים, בואו נקרע את הרצועה, נוריד את המחסום מהפה ונתחיל סוף-סוף לנשוך באמת.