ביום רגיל אני די בז לתוכניות ריאליטי. ויותר משאני בז לתוכניות, אני מרחם על האומללים שמוכנים להשתתף בהן. אנשים תלושים, במצב נפשי גבולי, עם נטיות נרקיסיסטיות חמורות ועברית של כיתה ד' (ולא בכיתת מצוינות). נשמות אבודות, שמיד לאחר סיום התוכנית רצות לתבוע את אלו שדחפו להן את הכדורים הפסיכיאטריים שאפשרו להן לשרוד. מי לעזאזל יכול להיות כל כך דפוק כדי לוותר על כל פיסת פרטיות וללכת מרצונו לריאליטי?
אבל כנראה ששיחת הטלפון שקיבלתי לא הגיעה ביום רגיל, כי אחרת אני לא יכול להסביר את מה שעבר עליי אחריה. הבחור שעל הקו הציג את עצמו בשם יואב. "שלום", הוא אמר, "אני מחברת ההפקות של 'מחוברים'. תראה, קיבלנו עליך המלצות, ממש עכשיו אנחנו עושים את הליהוק, מה דעתך להשתתף בעונה הבאה?".
"מה? 'מחוברים'?" צחקתי לו בפנים, "אני?! מה הקשר בין אדם נורמטיבי שכמוני לאנשים כמו סקאזי, שמתקלט ביד אחת ומבצע מין אוראלי בשנייה, או חנוך דאום שחובש כיפה, אבל לא מאמין, וחי בהתנחלות על כדורים? או אפילו דנה ספקטור שהיא, נו... דנה ספקטור. למה? איזה מהחברים שלי היה יכול לחשוב שיש בי משהו שדומה להם? ובכלל, מה העניין הזה עם המצלמות? מה, זה אומר שעכשיו אני צריך לצלם הכול? כל עם ישראל הולך לראות איך אני עושה פיפי בבוקר, על מה אשתי ואני רבים, ולמה אני לא יכול להירדם? אני באמת צריך שלזרים גמורים תהיה דעה על מי שאני ומה אני? אין מצב".
אבל משום מה לא יכולתי לנתק לו בפנים.
מצד אחד, היה ברור לי שאין מצב שאני הולך, מצד שני, רציתי להמשיך את השיחה עוד ועוד. ניסיתי להרוויח זמן. "מי המליץ עליי?", שאלתי, "אנשים שחושבים שאתה מעניין", הוא ענה. "מעניין? אני?", המשכתי לחלוב אותו, "אבל למה? למה הם חושבים שאני מתאים לתוכנית כזאת? אין בי שום דבר טלוויזיוני". שאלתי שאלות כי לא רציתי שיפסיק. זה עשה לי נעים שמישהו מ"מחוברים" חושב שיש בי את הצד המופרע והחתרני שעושה טלוויזיה גדולה. רציתי שהוא ימשיך ורק יספר לי למה אני עשוי מהחומר שמתאים לתוכנית.
הוא דיבר, וכשהוא דיבר, אני פנטזתי. רגע, אמרתי לעצמי, לינור, אולי אתה לא חתיכת בורגני נשוי עם ילדות מרמת השרון. לא. אתה בעצם רוקיסט בנשמה, אמן שעבר צד לעולם הפרסום. אתה דרמה מהלכת, חומר נפץ בפוטנציה. מכרת את נשמתך, אבל יש בך את הניצוץ. עבד בעולם המותגים, אבל בעצם סוג של אנרכיסט. כן לינור, יש עוד אנשים שחושבים שאתה מעניין... מעניין מספיק כדי שכל צופי yes יעברו מיד ל-HOT, והכול רק בזכותך. יש לך סיפור גדול לספר. כל המדינה צריכה לשמוע, אתה נולדת כדי ללכת לכל מקום עם המצלמה ולשתף את כולם בהגיגים הנשגבים שלך: פרסום או אמנות? מותגים או צדק חברתי? אחרי זה תכתוב ספר, תנחה סדנאות, תהיה גורו. ניתקתי.
אחרי שהשיחה הסתיימה התקשרתי לאישה. "אין סיכוי שאתה הולך לדבר כזה", פסקה הג'ינג'ית, "השתגעת?". אבל אחרי שתיקה קצרה היא שאלה: "כמה הם משלמים?". "לא יודע, מה אכפת לך כמה הם משלמים?". "לא יודעת, אולי נהיה מיליונרים?". "תגידי, נראה לך שזה הקרדשיאנס? זה הכבלים, אין שם פרסומות ואין שם כסף - את רוצה מצלמות 24 שעות בבית שלך? למה הם חושבים שאני מתאים לזה? מה הם חושבים, שאני דפוק?". "לא", אמרה האישה, "הם חושבים שאתה מעניין". "את רואה?", אמרתי בגאווה, "לפחות מישהו חושב שאני מעניין". "זה בסדר", היא אמרה, "אתה לא הולך. שום צוות הפקה לא ייכנס אלינו הביתה. זה מביא לכלוך. תתקדם".
למחרת היה שוב יום רגיל. השמש זרחה נורמלי ואני התעוררתי נורמלי, אבל עם גישה קצת אחרת לריאליטי. פתאום אני מבין טוב יותר למה פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה שכולם ייכנסו לו לטחול. לכולנו יש מחשבות נשגבות. כולנו רוצים שידעו מה שאנחנו חושבים על העולם, וכולנו רוצים שיחשבו שמה שיש לנו להגיד חשוב. הבעיה היא שלהיות בעל משמעות בקנה מידה עולמי לא הולך יחד עם פרטיות. פרטיות היא מילה נרדפת לאלמוניות. ואם אתה רוצה לשמור את עצמך לעצמך זו עדיין זכותך, רק שנגזר עליך לחיות ולמות בלי שהעולם ישמע מה שיש לך להגיד.
מה אני אומר על כאלה שהולכים לריאליטי? אני מבין אותם טוב יותר. יש בזה משהו. האדרנלין ששטף אותי רק מעצם המחשבה על להשתתף בתוכנית, העיף לי את המוח ל-24 שעות. אני יכול רק לדמיין מה עובר מישהו שממש חי את רכבת השדים הזאת.
ביגון קל, אני מחליט להשאיר את הבמה לנועזים ממני. חוץ מזה, אחרי שדיברתי עם כמה חברים, הבנתי שהם לא פנו רק אליי. אנשי ההפקה של "מחוברים" פונים להמון אנשים. זונות.