לפני כמה שבועות חיכתה לי הודעה: "יש לך מדבקה בתא במערכת, חובה להדביק על המכונית". טוב, חוק זה חוק. זה היה סטיקר ענק שהדבקתי על הפגוש האחורי ועליו כתוב באותיות גדולות: "איך הנהיגה שלי?", בצירוף מספר טלפון.
הופ, הרגשתי איך עוד שכבה של פרטיות, מהמעטות שיש לי, מתקלפת ממני. זהו. עכשיו כל אחד יכול לחוות דעה על כישוריי המוטוריים. לא רק שכל מבקר טלוויזיה, טוקבקיסט או גולש מזדמן יכול להעיר לי על דיווחיי בטלוויזיה, עכשיו כל עובר אורח יוכל להתקשר, מין מוקד מלשינונים ענק, פיתוח מטורף שהוא שילוב של "חיים של אחרים", האח הגדול והק.ג.ב, כדי לתאר את סגנוני האישי בכביש. "שלום, רציתי לדווח שהכתב הזה נו... לא יודע, נוהג כמו עגלה, הוא לא זז מהנתיב ולא מפסיק לאותת בצד ימין". וזה במקרה הטוב.
אני מדמיין את המכונית שליד נעצרת, כרגיל אני מקבל את המבט הבוחן, ואז האישה אומרת לבעלה: "מה אתה אומר? אולי נכניס איזה צינור לכתב המתנשא הזה שמתעלם ממני? תתקשר למספר על הפגוש ותגיד שהוא אנטיפת, משחק אותה שלא מעניין אותו מה קורה באוטו לידו".
להפתעתי טרם התקבלו דיווחים נבזיים. גיליתי שעל הכביש, כל מי שיש לו "רכב חברה", מדביק. אהה. עכשיו יש גם זיהוי מעמדי על הכביש. אפשר לדעת למי יש אוטו בליסינג ולמי רכב פרטי. מי נוסע על חשבון הבוס ומי קנה אוטו לבד. שוב אבדה פרטיות. מה אני צריך שמישהו ידע של מי האוטו שלי?
ואני בכלל לא אוהב סטיקרים. כלומר אני אוהב את הרעיון, אבל נמנע מהדבקה, כיוון שמדבקה קטנה מיד מאפיינת את יושבי המכונית. את יושבי הרכב שעליו הסטיקר "חברון מאז ולתמיד" לא רצוי לשאול איפה ההפגנה של נשים בשחור, ומנהג מכונית שיש עליה "נ נח נחמ נחמן" לא כדאי לבקש הוראות נסיעה לחנות של טיב טעם, ובכלל, כל הצהרה, אידאולוגית או אחרת, העולה מהדבקית, מתייגת את הנוסע וחודרת לפרטיות. הסטיקר הוא הצהרה מכוונת של חשיפת חלק מה"אני" הפרטי למכוניות הנוסעות לידי. זה מין פייסבוק לדינוזאורים. זה "פוסט" בהילוך סופר איטי.
ההבדל הוא שכאשר אני מדביק סטיקר על האוטו אני מודע לאובדן הפרטיות. דור הילדים שלנו, דור הפייסבוק, לא יודע שהוא מוותר על משהו.
הרשת החברתית בשביל הדור הזה היא לא אפשרות על המדף. היא חלק מהחיים. התנאי להשתתפות במשחק הזה הוא הצצה. ככל שתאפשר הצצה גדולה יותר, זה עשוי להגדיל את הפופולריות שלך וגם לסכן אותך. אבל בשבילם זה לא ויתור. זו דרך חיים. יוצאים לטיול, והמחשבה היא איזו תמונה להעלות, איך להצטלם, עם מי, ומה לכתוב למטה. כל נער הוא קופירייטר, כל נערה - צלמת אופנה.
מה עם הפרטיות? "עם מה?", ישאלו נציגי הדור הצעיר, הם באמת לא מכירים אפשרות אחרת. כי מי שלא מעלה תמונות, לא כותב, לא מתייג, לא מצייץ, לא צובר לייקים - נמצא מחוץ למשחק, גוזר על עצמו בידוד חברתי.
זאת התכתבות עם הפוזה. האם מי שאתה ברשת החברתית זה באמת אתה, או שאולי זה האווטאר שלך, הפוזה שאתה רוצה ליחצן? הנה דוגמה קטנה. אני עצלן פייסבוק שמנסה להסתגל. אני גם חובב מושבע של ברטולט ברכט. את השירים בעיקר. אם אני אשתף בזה את גולשי הרשת, יכול מישהו לחשוב שאני סתם פלצן ומתנשא שרוצה להחצין איזה שם כאילו נחשב, או לתייג אותי כאליטיסט או סתם מוזר.
אז עדיף לשמור את זה לעצמי. ואולי זה כל העניין. שמירת הפרטיות בעידן המודרני היא פשוט לעשות הפרדה בין מי שאתה באמת, לפרופיל הכאילו פרטי בפייסבוק. זה דורש עומק ותכנון, אבל זאת אפשרות. מצד שני, יש תמורה לסחר בפרטיות - התחושה שאתה חשוב לאחרים שלא ממש מכירים אותך.
מפעם לפעם אני נתקל בשאלה הכול כך ישראלית, במיוחד כשאני בלבוש הטבעי שלי (כפכפים וטי-שירט) "מאיפה אני מכיר אותך?". כדי לחסוך את המבוכה של הניחוש באיזו פלוגה נפגשנו, או באיזה בר בילינו, אני מיד חושף שההיכרות היא בעיקר דרך המסך.
אני על הפרטיות שלי במידה רבה כבר ויתרתי בשל העבודה, אבל אני עדיין מרגיש אי-נעימות מול הפגיעה בפרטיות של השואל. לגבי השאלה האם הוא באמת מכיר אותי, התשובה היא שחלק ממני הוא כן מכיר. אבל לא את הכול. אני משתדל להקפיד על זה, אבל הגבול משתנה בתקופה האחרונה. האביב הערבי של הפרטיות נמצא בעיצומו.