מפיקים הם עם של מאחורי הקלעים. מדי פעם, כשחסר ניצב או שחקן של שורה בסרט שלהם, נותנים להם להיות נר ג' או השכן שרואים ברקע, ואז הם נהנים קצת מהצד השני של המצלמה. לחיים שריר יצא, למשל, להיות מראיין באחד המערכונים של "כבלים", שהפיק לאריק איינשטיין, לשיסל ולמוני מושונוב, ובזה הוא חשב שתסתיים הקריירה הקולנועית שלו כשחקן; עד שפנה אליו אסף אמיר, קולגה וחבר, שביקש ממנו לעשות אודישן לסרט "למלא את החלל" של הבימאית והיוצרת רמה בורשטיין. שריר, שכאילו נולד לגלם את אביה של הגיבורה הראשית, נבחר לתפקיד ועשה אותו במקצוענות מרגשת של שחקן מנוסה. התפקיד הזה הציב אותו ברשימת המועמדים לפרס שחקן המשנה של השנה.
במקביל התחרה הסרט שהפיק, "בלדה לאביב הבוכה", שיעלה בקרוב לאקרנים, על כמה פרסים, כך שיצא ששריר התחרה בקטגוריות שונות ובתפקידים שונים על הסט באותו הטקס. בסופו של דבר לא זכה בפרס על המשחק, אבל גרף ארבעה פרסים כמפיק.
הפוזיציה החדשה נעימה לשריר, והוא אינו מסתיר את ההנאה שבתהילה המאוחרת בגיל 63. אבל עם כל אבק הכוכבים באוויר, ההפקה היא עדיין מרכז חייו, עם ההתנהלות המורכבת שהיא דורשת ועם היכולת לכבות כמה שריפות בו זמנית, לעמוד במגבלות תקציב ולהניע כמה פרויקטים במקביל; והכול, הוא אומר, לא כדי להרוויח, אלא כדי לא להפסיד, או לפחות לא הרבה. "כשהסטודנט התורן בסם שפיגל, שם אני מלמד, שואל אותי, 'איך עושים כסף בהפקה?', אני עונה תמיד את אותה התשובה. קולנוע זה לא עסק של כסף", צוחק שריר וממשיך לשדר את אותו הרוגע שמאפיין את שיחת הטלפון הבהולה שמתקבלת מסט הצילומים של הפיצ'ר העכשווי שלו, כשמתעוררת בעיית לוח זמנים חמורה אצל אחת השחקניות. "במקרה הטוב קולנוע הוא אמנות. המיתולוגיה ההוליוודית שקושרת אותנו לעסקים היא מופרכת".
- זה ככה רק בארץ?
"מה פתאום. גם בעולם. ישנם האולפנים הגדולים שאצלם הכול זה עסק, או נכון יותר שיווק טהור, וישנו שאר העולם, של המפיקים העצמאיים, ופגשתי הרבה כאלה גם בארצות הברית. מתוך עשרה סרטים, אחד או שניים יכסו את עצמם, שלושה יהיו מאוזנים והשאר יפסידו. רוב התעשייה הזאת מסובסדת, כי אין לה הצדקה כלכלית אלא תרבותית בלבד. את יודעת כמה עולה להפיץ סרט אמריקאי?".
- אין לי מושג.
"57 מיליון דולר, וזה רק הפצה. כדי להתחרות בשיווק של סרטים צריך סכומים מטורפים. האולפנים הגדולים מקימים מותג לכל סרט שהם מוציאים".
- למה לא ניסית את מזלך בחו"ל?
"כי זה עולם איום ונורא, עולם נטול סנטימנטים, תחרותי, שלא משנה בו כמה אתה מוכשר. אני מחובר לחומרים, לאמנות, לארץ. הייתי סגן אלוף בצה"ל, מג"ד במילואים, ויש לי חמישה ילדים שכולם חיים בארץ. כסף הוא לא הדבר המרכזי. אני מתפרנס ונמצא ביחסים טובים עם אלפי האנשים שפרנסתי במשך השנים. היו שנים קשות, כמו 2009, וגם היום קרנות הקולנוע לא נותנות מספיק כסף, והטלוויזיה עם הרגל על הברקס, אבל אני לא מכיר אלטרנטיבה אחרת, לא מקצועית ולא גיאוגרפית. הייתי שבע שנים ברשת, כמפיק ראשי וכסמנכ"ל תוכן, ועזבתי כי רציתי לעסוק רק בדברים שמעניינים אותי. את רוב התסריטים ששולחים אליי אני מעיף".
- העבודה ברשת הייתה הכנסה קבועה.
"ויפה מאוד".
- ובעטת בה בחינניות.
"בן אדם צריך לקום בבוקר ולא להגיד לעצמו, אוי. ואני לא נגד כסף. אם מישהו קם בבוקר ואומר, בוא נראה איך אעשה היום כסף, זה בסדר מבחינתי. רוב ילדיי סוציאליסטים עד אנרכיסטים. גם בשבילי הכסף הוא לא יעד אלא כלי".
- בהפקות טלוויזיה יש יותר כסף.
"נכון, ואני אוהב קולנוע. גם הסדרות שלי הן באוריינטציה קולנועית. אני מחפש את הערך המוסף. הערוצים המסחריים קיבלו משאב מהמדינה, והמס שהם צריכים לשלם הוא תרבותי-חברתי, בגלל ההשפעה העצומה של הטלוויזיה. אני לא אשמיץ את הפורמטים ההזויים שיש, כי אני בא מהצד השני של המטבע. אבל אני שואל את עצמי אם ראשי הערוצים האלה נותנים לילדים שלהם לצפות בתוכניות האלה. אני יודע שכשהם רואים את '30 שקל לשעה', 'כוונות טובות' או 'פלפלים צהובים', אין בעיה. ואני מבין את מצבן הקשה של הזכייניות ואת כשל השוק שנובע מבעלויות צולבות, כמו זו של מוזי ורטהיים בקוקה-קולה ובקשת, ואת האילוצים. חבל שכחלון עזב. אולי היה סיכוי שישתנה משהו".
- תוכן שיווקי יכול לפתור חלק מהמצוקה הכספית.
"אני לא נותן לזה להתקרב אליי. באמריקה התוכן השיווקי עדין; אם ג'יימס בונד נוסע בפרארי ומעשן סיגר מסוים זה אחרת. פה זה וולגרי. נותנים מאות אלפי שקלים כדי שמישהו ישתה בירה מסוימת, דורשים שהוא גם יגיד, וואו, איזה בירה מעולה".
- הקולנוע הישראלי מצליח בחו"ל, אבל לא מצליח לתרגם את ההצלחה לכסף.
"אנחנו שבעה מיליון אנשים, ומתוכם מיליון לא ילכו לקולנוע מטעמי דת, ככה שאנחנו שוכחים שאנחנו לא ארצות הברית, אלא אולי קליבלנד. השיטה של הקרנות, שמשתדלות להיענות לכמה שיותר פונים ובכך מקטינה את התקצוב פר סרט, לא נותנת לדברים יוצאי דופן כמו 'ואלס עם באשיר', 'בטיפול' ו'לבנון' לקרות. אם אין כסף זה משפיע על מספר ימי הצילום ועל הטכנולוגיה, ומקטין את ההשקעה בגודל לכיוון הרגש והקאמרי. אלמלא כסף הקרנות גם זה לא היה קיים, ואלמלא הרגולציה לא היו גם דרמות בטלוויזיה. המצב דומה גם באירופה, אבל שם פוטנציאל הצפייה הוא של עשרות מיליונים".
- איך מתמודדים עם התקציבים המוגבלים?
"רותמים את הטכנולוגיה. את 'בוקר טוב אדון פידלמן' עשיתי בפילם, ואת השניים אחריו בדיגיטלי, שזה חיסכון אדיר בכסף. צריך למצוא תכנים כמו 'הערת שוליים' ו'עג'מי', שלא מבוסים על גודל".
- ואין סיכוי לשוק של סרטים דוברי עברית בחו"ל?
"בארצות הברית, אם סרט ישראלי עושה 3 מיליון דולר, זו הצלחה היסטרית. ואת יודעת כמה מזה מגיע לארץ? 10%. אני תמיד אומר שאנחנו כמו החקלאים שמקבלים על העגבנייה שלהם 20 אגורות וקונים אותה בסופר ב-7 שקלים".
- יש לך סוכנים בחו"ל?
"אלון אורניה, שעושה עבודה מצוינת באמריקה. אבל צריך לזכור שלמי שאין דרכון אמריקאי אין מצב להיכנס לשם בגלל הגילדה, אז גם הקרדיט איננו".
- יש לך דרכון אמריקאי?
"לצערי אין".
- מה אתה עושה עכשיו?
"הטלפונים ששמעת קודם הם מצילומי פיצ'ר שאני עושה עם אברהם קושניר, שכתב יחד עם עיתונאי בכיר, ששמו עלום בינתיים, סרט על פרשייה מרכזית בחיי מדינת ישראל, שמשתתפים בו יהורם גאון ודניאלה קרטס, שעושה חיל בהוליווד ומופיעה בסרט עם בראד פיט; הסדרה 'בני ערובה', שעולה בערוץ 10, העונה השנייה של '30 שקל לשעה' ועוד סדרה עם האחים ברבש שנמצאת במשא ומתן כספי; יש לי לפחות שלושה סרטי קולנוע שנמצאים בפיתוח, ואני מוציא את 'בלדה לאביב הבוכה' ואת 'עד סוף הקיץ'".
- ואם יציעו לך לשחק?
"בכיף. החוויה הייתה נהדרת".
- הצלחת בלי שלמדת משחק.
"גם לא למדתי הפקה. כשרציתי ללכת ללמוד קולנוע, כבר עבדתי בהפקה שמונה שנים והבנתי שעכשיו זה מיותר כי למדתי דרך הרגליים. אל תשכחי שאני מתעסק עם שחקנים, בוחר את הטייקים הטובים עם הבמאי ועם העורך, ומההתבוננות הזאת צברתי קילומטרז' לא קטן".
- חולם על אוסקר? על הוליווד?
"הלוואי. זה סרט עם סיכוי להגיע לחמישייה בגלל הסביבה היהודית בהוליווד. אם נגיע לשם, בטח נתאכזב אם לא נזכה באוסקר".
- הצטערת שלא הפקת אותו?
"מאוד-מאוד. כל סרט שאני רואה והייתי רוצה להפיק - אני מקנא".