א.
זה כבר כמה פעמים שיצא לי לשבת בזמן האחרון עם חבורות של שמאלנים צעירים - מה לעשות, עדיין יש כמה כאלה - שהיו להם המון טענות על מדיניותה הכלכלית של ישראל, ובמיוחד על בנימין נתניהו.
יוקר מחיה, חוסר תקווה, צ'יפור טייקונים, וכיוצא באלה מענות. הוא הורס את הכלכלה, הוא מחריב את המדינה, הוא קורע את החברה, הכול איום ונורא; ומה זה צריך להיות מס החברות הנמוך הזה, וחוק הרווחים הכלואים המושחת הזה, וההפרטות הרבות, ומחירי הדלק, ושכר הדירה, והצמיחה שבאה על חשבונם, וכך הלאה והלאה. הימין מוביל אותנו לאבדון, הקפיטליזם הורג אותנו, וזה עוד בכלל בלי שהתחלתי לספר לכם מה הם אמרו על שטייניץ.
עכשיו, יכול להיות שזה האופי שלי, אבל שוב ושוב מצאתי את עצמי נחלץ להגן על נתניהו, על שטייניץ ועל המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. הביטו סביב, אמרתי להם, כלכלות העולם קורסות בזו אחר זו, נתוני האבטלה באירופה נוגעים בשמיים, בארצות הברית מתקשים לגמור את החודש, וגם אצלנו בשכונה המיידית - ממצרים עד סוריה, מירדן ועד הרשות הפלסטינית - המצב די חרבנא.
מה מחזיק אותנו בחיים? מה גורם למצבנו להיות פחות גרוע מהעולם? האין זו מדיניותו הכלכלית של ראש הממשלה? האם העובדה שהכלכלה הישראלית יציבה, ואף חזקה יחסית לעולם, לא אומרת לכם כלום? המשקיעים מגיעים, ולמרות כל האיומים על חרם בינלאומי, אני מתרשם שבסך-הכול מצבנו בעולם די יציב. אז בסדר, לא כולם אוהבים אותנו, אבל מתי בדיוק כולם אהבו אותנו?
והביטו, אחיות ואחים, על מצב התחבורה שהולך ומשתפר, על תאונות הדרכים ההולכות ומצטמצמות, על חוק חינוך חובה חינם, על המדיניות הסביבתית הנכונה בסך-הכול של הממשלה, כנ"ל בחינוך, על שכר המינימום שעלה, על מצב התעסוקה האמנם בעייתי, אבל שיכול היה להיות בעייתי הרבה יותר, על הפיגועים שירדו דרסטית, על הגדר בדרום, על התורים בנתב"ג, על התיירות היפות ברחובות; זכרו את כחלון ואת הרפורמה בסלולר, זכרו את ועדת ששינסקי, שעל כל מגרעותיה עדיין עשתה עבודה, את טרכטנברג שכנ"ל, את האינפלציה הנמוכה, את מדד המחירים המתון בסך-הכול, את זה שלא יצאנו לשום מלחמה - אז נכון שאין שלום, אבל לא רק אנחנו אשמים בכך - ואת הבכי והנהי על מותה של הדמוקרטיה שאתם כה אוהבים לבכות - הרי עדיין החברה שלנו מלאה חיות וחדווה.
נכון שעברו כמה חוקים זוועתיים, אבל ראש הממשלה עצר בגופו כמה. אולי שמעתם, חברים, על הדבר הקטן הזה שקוראים לו דמוגרפיה? מלבד זאת, הישראלים, מוכיח כל סקר, מבסוטים יחסית. אפילו שעון הקיץ הוארך בכמה ימים - האין עלינו להודות על כך לראש ממשלתנו הפופולרי? מה, הוא לא נותן עבודה?
האמת היא שזה לא כל-כך קשה להגן על נתניהו. אז נכון, צריך להתעלם מלא מעט עוולות, עיוותים, זגזוגים, טעויות, ומה לא, אבל האין כולנו עושים את זה כל הזמן, בכל מקום ובכל נושא?
אני לא חושב ש"יכול היה להיות יותר גרוע" הוא הטיעון הכי מרומם נפש שאפשר לחשוב עליו, ובכל זאת אתם חייבים להודות, אני אומר לבני שיחי, שזה נכון. ויותר מכך, נתניהו הוא לא האסון הכי גדול שקרה למדינת ישראל. ממש לא. לפעמים אתה ממש יכול לחשוב שהוא מנהיג.
ב.
זה לא קל לי, להיות אני ולדבר נגד דברים שאני מאמין בהם, ובכל זאת אני חושב שזוהי תרומתי הקטנטונת לשיח קצת יותר נורמלי. אם יש דבר שמצליח לבאס אותי בכל פעם מחדש זה הנורמה הזו לראות בכל יריב שטן, ובכל אי-הסכמה תהום פעורה. יש תהומות, אי-אפשר לומר שלא, אבל איך יכולים שמאלנים להתגולל על הימין בקללות הכי גרועות, ובאותה נשימה ממש להתלונן שאומרים שהם בוגדים? לא יודע מה איתכם, אבל מי שכל הזמן אומר על השני שהוא פשיסט, שלא יתפלא אם הוא נאלץ לספוג איזה "בוגד" פה ושם.
כלומר, אפשר להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. הימין רוצה בטובתה של המדינה ממש כמו השמאל.
במילים אחרות, אני ממליץ על זה לכל אחת ואחד: לטעון לטובת הצד שכנגד עוזר להגמיש את המחשבה, לחזק את הנפש, ולהטיב עם עור הפנים. זה הרבה יותר טוב ובריא מאשר להתבצר בעמדות של המובן מאליו, ולירות משם אש אוטומטית.
עכשיו רק נותר לקוות שגם הצד השני, קרי הימין, ינסה את זה גם הוא. כי אחרי הכול, חייבים להודות שזו נטייה שמאלנית משהו, תמיד לפקפק בעצמך. אני מוכן להתווכח עם כל ימני, מתי שהוא רוצה, אני אפילו מבטיח ליהנות מזה, ויש לי גם את כל הטיעונים הנגדיים לטיעונים שהעליתי רק לפני רגע בסעיף הקודם. רק אם אפשר לשמור על סבר פנים יפות: זה אולי אחד הדברים היחידים שלא הרג אף אחד אף פעם.
ג.
אבל זה לא הדבר העיקרי שקצת ביאס אותי במפגשים האחרונים שהיו לי עם אותן חבורות של שמאלנים צעירים, חמודים, אידיאליסטים וטובי לב. מה שביאס אותי במיוחד להיתקל בו שוב ושוב, ועוד כמה פעמים, היה סוג של תבוסתנות שבאה מתוך פינוק ילדותי שבתורו מוביל לסוג של ניהיליזם.
יותר מדי אנשים צעירים חושבים שהכול אבוד, שאין סיכוי ואין טעם. הם לא רואים את עצמם מצליחים בחיים, הם לא מדמיינים את עצמם מגיעים לדירה, הם לא מבינים מה יש להצביע ובשביל מה שווה להתאמץ, הם מבכים את המחאה החברתית שנכשלה, ומשתמשים בה כתירוץ לכל אוזלת יד ותשישות נפש. הם רואים את המציאות כמלחמה שבה הם נידונים להפסיד, וזה גורם להם להזדקן בטרם עת. הם יוצאים אל החיים, אל שוק העבודה, אל הרומנטיקה, במין קרעכצים פולניים כאלה, והקרעכץ הוא אולי פס הקול הגרוע מכול. לעזאזל, אני מוצא את עצמי אומר להם, תבחרו שיר שאתם אוהבים ותנו לו להתנגן בראש כשאתם יוצאים מהבית. די לייאוש.
המחאה החברתית היא באמת שורש כל הרע מהבחינה הזו. גם בשיאה היא הכילה הרבה יותר מדי אלמנטים של תבוסתנות ושל חוסר סיכוי, כמו סיסמת הפרסומת הזו שמפלגת העבודה משתמשת בה כיום: "הכלכלה חופשית - אנחנו לא". אז נכון, יש בזה מן האמת, כמו בכל דבר, אבל בחייאת! אתם חופשיים בדיוק כמו שאתם תופסים את עצמכם. כל ההכרזות האלה על חוסר הסיכוי המובנה - זה מה שהורג אתכם, לא חוסר הסיכוי המובנה, שהוא דבר שאין להסכים לו או להסכין עמו, יש להילחם בו בעוצמה, לשנות אותו באמונה, ואם צריך לעבוד קשה בשביל זה - אז עוד יותר טוב. כל שיח המסכנות הזה, אני נגנב מזה.
הלך הרוח הזה, המאמין שאם יצאת לכמה הפגנות לפני שנה ולא קרה כלום אז נכשלת, הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות. לקפיטליזם, אחות יקרה, לקח כמה עשורים כדי להגיע לאן שהגיע. מה חשבת? שבקיץ אחד תשני את מהלך ההיסטוריה? הדברים האלה מטריפים אותי, בחיי.
ד.
אני מאשים בכך את הימין ואת השמאל כאחד, שעבדו שנים בלזרוע זרעים של ייאוש ושל חוסר תוחלת, שנים של "העולם כולו נגדנו", של גוג ומגוג מעבר לדלת, של פנים מכורכמות ושל מבטים נוגים. כל אחד אומר שהשני מוליך אותנו לאבדון, מחלק את ירושלים, מחסל את המדינה וכך הלאה. הם גידלו פה דור של אנשים שעשה את הטעות הנוראית והאמין להם, וגם את הדור אי-אפשר להאשים - שנים של שטיפת מוח עשו את שלהן יפה מאוד. שנים של שכנוע שאי-אפשר להאמין לאף אחד הצליחו סוף כל סוף, ועכשיו אף אחד לא מאמין לאף אחד. כל הכבוד!