מביצות לואיזיאנה הרוחשות אל תוככי מדבר נבדה המהביל, בדרך אל המערב הערפילי שטרם נחקר. הולכים אל הלא נודע. נוסעים עד שמגיעים. בין קירות הכנסייה שמתנועעת לקצב הגוספל או על רצפת הטנדר שמאזין לג'ז. בתא הסמיטריילר שמרעים קאנטרי. במושב האחורי של מכונית קוריאנית שצועקת רוקנרול אמריקני. וניו-ווייב, עוד פעם ניו-ווייב. אסף אבידן ממשיך במסע. היא קוראת לו. קורצת לו. מפתה אותו. ארצות-הברית של אמריקה. ביתם של האמיצים. המקום הכי בודד עלי אדמות. עובדה, חצוצרה מיותמת תקעה.
הבדידות, אותה הבדידות, מנשבת מבין חרכי אלבומו החדש של אסף אבידן. תקליט הסולו הראשון שלו ללא המוג'וס. זה רק הוא. ותמיר מוסקט שהפיק, שעיצב, שהשלים, שברר וחתך. והרכיב. פרינס מתכתב עם ספרינגסטין.
המכוניות לוקחות טרמפ את לי הייזלווד. וליאונרד כהן מגיע גם, עם המקהלה. אבל אין מקהלה. וזה בכלל לא לאונרד. הוא שרוע לו באיזה מוטל עם בקבוק ויסקי חסר פקק. וכל שאתה זקוק לו, תמיד זקוק לו, היא אהבה, וחולצה משובצת, ונעלי בוקרים, וג'ינס מתוח, ולב שבור שלא רוצה להתאחות.
הזמן לתת גז
זה אמנם תקליט של יוצר ישראלי, עם מפיק ישראלי, אבל הוא בהחלט יצירה אמריקאית. באנגלית. בקול הזועק, המתפנק, הלאה, המריר, המפוכח. עם הנינוחות והעוצמה והחיפוש של האומה הגדולה. בלילות ללא כוכב. או בצהרי שמש קופחת. מאז "קפה בגדד" ועד "פריז טקסס". מי שלא מכיר את האתוס, או את הכוונה, יתקשה להבין על מה המהומה. אבל אבידן פיצח את הגנום, פירק לגורמים את סוד הקסם, והוא רוכב בנינוחות אל השקיעה.
מוזר להאזין לאמן ישראלי שמתגעגע למקומות שאינם נוף ילדותו או השתקפות ימי בחרותו. אלא שאבידן, עיניו קרועות וחולצתו מהוהה, נטמע שם, נבלע שם, כמו זליג, בצורה מושלמת. הוא מעביר לנו את סיפורו הגברי, הבינלאומי, באמצעות 11 שירים, תוך כדי 44 דקות. אם תסעו למדבר ותגבירו את הווליום בדרך, תוכלו להבין אותו אפילו יותר טוב.
אין לי מושג מה התוכניות של אבידן. האם יש לו אסטרטגיה מובנית. חוזה חתום. הבטחות על הקרח. או עוד חלום שלא התממש. אבל הכיוון, בעיניי, ברור. עליו לעקור לעיר הגדולה, אי שם, ולבנות את הקריירה, אי שם, ולטוות קשרים, אי שם, ולתכנן את הפריצה הגדולה, אי שם. עם תמיר מוסקט. מוסקט מבין אותו. מוסקט קולט את מלוא העומק. הוא עשה עבודה מושלמת. לקרוא לצליל שעוטף את הדיסק "הדוק" יהיה אנדרסטייטמנט. כמו מנתח-על במאונט סיני, או תופרת זקנה על נהר המקונג, מוסקט מדייק בבחירת הכלים, קולות רקע צצים, בס הולם, תופים משקשקים, אלה המוטיבים הקטנים שעושים את כל ההבדל. וזו גם ההתקדמות האמיתית של אבידן.
הכישרון הרי כבר ידוע. יכולת הכתיבה מוכרת. הקול מהדהד באוזנינו זה שנים. אבל אבידן של מוסקט, עם מוסקט, מדויק יותר. בהיר מאי פעם. חד וחלק.
נעלמה המועקה. חודד המבט. והביטחון העצמי מורגש בכל פינה, ולו הנסתרת ביותר. זה הזמן לתת גז ולשעוט קדימה. זה הזמן לעלות על מטוס ולנופף לנו לשלום. והפעם לתמיד. אבידן יכול להיות סופרסטאר. זה תלוי רק בו. את הביטחון הוא צבר. את הכישרון איש לא יוכל לקחת ממנו. כל שדרוש לו הוא קצת אומץ. ולא מעט מזל. טוב, אז ביי.
Assaf Avidan - Different Pulses Telmavar records. 44 mim
